מאמרים

 תחת סעיף זה יפורסמו מאמרים ירושלמיים בנושאים שונים, כאשר המאמר החדש נמצא ראשון בדף, והמאמרים הקודמים מוסטים לאחור עד יציאתם מן האתר.
רשימת המאמרים שהוצאו מן האתר מפורסמת בסוף המאמרים ואפשר להזמין מתוכה ללא תשלום.
כרגע באתר 4 מאמרים בנושא "ההסטוריה של בית הספר אוילינה דה רוטשילד"
להזמנת המאמרים במייל בלבד נא לפנות ל -
 kfir100@bezeqint.net

. - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
- - - - - -

בספרו "תמול שלשום" לוקח "עגנון" את אחד מגבורי הספר – הכלב "בלק" , ומביא אותו אל חצר בית הספר אוילינה דה רוטשילד, ולהלן תיאורו:

" ראה כמה תינוקות: מהן אשכנזיות, מהן בוכריות, מהן גורזיות, מהן חלביות, מהן מדיות, מהן ספרדיות, מהן פרסיות, מהן תימניות, מהן משאר כל העדות שבירושלים, וכולן לבושות שמלות כחולות, וכולן מעוותות פניהן ומעקמות את פיהן, וקולות שונים ומשונים יוצאים מהן.  הכיר שהן משיחות בלשון של אומות, של איזו אומה לא הכיר, אף על פי שהיה יודע שבעים לשון כרוב כלבי ירושלים; שעדין לא היתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ.  אלא מאחר שבית ספר היה, ומיסודם של אחינו בני ישראל מאנגליה היה, הבין דבר מתוך דבר שאותה לשון אנגלית היא.  חייך לו בין שיניו ודיבר אל עצמו, בנות ישראל דעתניות הן, וכשם שלמדו אחיהן לשונם של כל ישראל חברים (צרפתית), ולשונה של חברת עזרה (גרמנית), כך ילמדו הן לשון זאת."

כאמור שכן בית הספר בבנין "מחניים". היה זה עד שנת 1911.  באותה שנה ביקשה מיס לנדו להרחיב את מבנה בית מחניים, וכשלא עלה הדבר בידה, עבר בית הספר לארמון החבשי, הלא הוא בנין רשות השידור שבצומת הרחובות מליסנדה וסנט פול של אז, או בלשון ימינו: הלני המלכה פינת שבטי ישראל.  בבנין זה שכן בית הספר במשך כ – 20 שנה, עד 1930.  בשנה זו חזר המוסד לבית מחניים שעבר שיפוצים רציניים והיה מוכן לתפקידו.

שני הקטעים הבאים מתוך חוברת "רננים" מספרים על תקופה זו.

וכותבת התלמידה שרה קליימן (הויסמן):

"לעיתים קרובות התקלסו בנו בנות בתי ספר אחרים, וקראונו בשם "אסירות" או ה"בננות בתלבושת אסירים של מיס לנדו".  ברור הוא כי גם התלבושת וגם השעות הארוכות היו לטובתנו, ובודאי ובודאי לישועת הורינו.  בימים ההם היה מוסדינו היחיד בארץ שחייב תלבושת אחת לכל."

וכך היא מתארת את ההפסקה:

"עוד מהדהד באזני קול שחוקן של הבנות, בהתרוצצן במגרש מכוסה האספלט של בית הספר, כש"המפקחות" וה"מפקדות" למיניהן – הלא הן תלמידות הכיתות הגבוהות, תרות ומחפשות אחר כאלה אשר במשובת נעורים העזו להפר את אחד מחוקי בית הספר החמורים."

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ושנה מאוחר יותר הוגלתה מיס לנדו לאלכסנדריה, בשל היותה אזרחית בריטית, כלומר אזרחית מדינה אויבת לתורכיה ששלטה בארץ ישראל. 

היא חזרה בתום המלחמה – בשנת 1918.  בשנות המלחמה התמודד המוסד ללא המנהלת שלו עם בעיות תקציביות חמורות, וכאשר הגיעו מים עד נפש, נסגר.  הוא נפתח שוב עם חזרתה.

מיס לנדו ניהלה את המוסד עד יום מותה בעשרים ושלש לינואר 1945.

בשנות ה – 20 וה – 30  עבר בית הספר יחד עם כל הישוב את "תקופת המאורעות", ולאחריה מלחמת העולם השניה, כאשר חוסנו של בית הספר עומד לו בפני הזעזועים הקשים.

את מיס לנדו החליפה סגניתה הגב' מוס לוי, מתארת אותה שרה קליימן (הויסמן):

"ואזכור גם את הגב' לוי.  עבורי שמה של גב' לוי הוא שם נרדף לשמה של מיס לנדו.  לא זו בלבד שהגב' לוי היתה ידידתה הקרובה של הגב' לנדו במשך כל ימי חייה של זו, אלא שבכל פעם כאשר הגב' לנדו חלתה או נסעה לחו"ל, מיד הופיעה גב' לוי הזקופה והתמירה, כשרסן השלטון של ממלכת אוילינה דה רוטשילד נתון היטב בין ידיה הבטוחות. 

כלום אפשר למנות את השעות הרבות בהן הייתי עומדת על יד הראי עם ספר על הראש, כשאני מנסה, שוב ושוב, לחקות את יציבתה המלכותית של הגב' לוי."

בתקופה שלפני מלחמת השחרור עמד בית הספר בפני בעיה בטיחותית, שכן הוא שכן על קו התפר הירושלמי, והיה צפוי לפגיעות טרוריסטיות.  בבנין בית החולים האיטלקי הנמצא בסמוך, שכן מטה ה – R.A.F (royal air force) חיל האויר הבריטי, וכל האיזור היה מגודר.  התלמידות עברו דרך המשמרות הבריטיים בעזרת תלבושתן האחידה, ואילו למורים הונפקו תעודות מעבר מיוחדות.

ברור שבית הספר חייב היה לעבור למקום יותר בטוח, שכן היתה סכנה ממשית במקום.

בדצמבר 1946 נעזבו שתי מכוניות תופת ליד בית הספר, והמשטרה נאלצה לפוצץ אותן, הנזק לבנינים (בלבד) היה רב.

הצורך המידי לעזוב היה אחרי כ"ט בנובמבר 1947, יום בו אישר האו"ם את תכנית החלוקה, ופרוץ מלחמת השחרור.  ברחוב אוסישקין היה בנין קולג' אנגלי לבנות ערביות, אליו עבר המוסד, ושם הוא נמצא עד עצם היום הזה. על הקיר הדרומי של הקולג' כתוב:

"האבן הזו הונחה על ידי הנציב העליון של פלסטינה, הלורד פלומר ב – 24 ליוני 1926."

וכן כתוב: " the fear of the lord is the beginning of wisdom" (ראשית חכמה יראת ה') (תהילים קי"א י')

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -  
  

מיס לנדו ניהלה את בית הספר אוילינה דה רוטשילד משך 45 שנה, היא זאת שנתנה לבית הספר את האופי המיוחד שלו, והטביעה את חותמה על כל מה שהתרחש בתחומו.  בתקופתה נקרא בית הספר בפי תושבי ירושלים בשם "מיס לנדו", שכן היתה זהות מוחלטת בין בית הספר והמנהלת שלו.

בשנת 1964 חגג בית הספר מלאת 100 שנה להיוסדו.  לכבוד המאורע הוציא המוסד את עתונו "רננים", ובו זכרונות שנכתבו על ידי הבוגרות.  אין כמו זכרונות אלה כדי להבין את אופי בית הספר עם המשטר האנגלי שלו, והמנהלת הקפדנית שעמדה בראשו.

כתבה שרה קליימן (הויסמן):

ומעל הכל זוכרת אני את גב' לנדו, נשמתה עדן, אשר דמתה בעינינו לאל בודהא מאיים, אשר בפני צילו רעד וחלחלה אחזו בנו.  היה דרוש אומץ רב כדי להציץ בגניבה לתוך תפארת ארמונה של המלכה לבית רוטשילד, ולהוכח מתוך רגש של הקלה כי גם היא , ככל בן אנוש, מסוגלת לנגוס בתפוח עסיסי או להנות מן הארוחה החמה, שהוגשה לה על ידי הטבחית הפרטית שלה....שנים לאחר מכן, כשקוים המפגש הראשון של בוגרות בית הספר, עוררה גברת לנדו גל של צחוק בבדיחה שספרה....לא יכולתי להבין באותה שעה, כיצד יכולתי אי פעם לפחד מאשה כה אנושית וטובת מזג..."

כל בוקר נערך מסדר בוקר בנוסח אנגלי, ומספרת הבוגרת אסתר ברזל:

"הבנות היו מתאספות בחצר גדולה, והכניסה לבנין בבוקר היתה אסורה בהחלט.  בשעה 07:50 היה אחד המורים יוצא ממשרד המנהלת אל הגזוזטרא שפנתה לחצר, כשבידו פעמון גדול, ומצלצל.  כל הבנות היו רצות מיד, ומסתדרות בשורות לפי סדר הכיתות.  אחר כך צעדו אל תוך האולם שלפני המשרד, שם עמד פטיפון, ועליו הושמעו על ידי התורניות תקליטי מנגינות צעידה.

כל כיתה הקיפה לפי המנגינה את האולם, ורק אחר כך הובלה משם לחדר הכיתה.  באולם היה פס שחור שהקיף אותו סמוך לקיר, כעין מלבן.  לאורך פס זה נעשתה צעדת הבוקר.  צעדה זו חזרה ונשנתה גם בסוף היום.  הבנות לא חיבבו ביותר את הצעדה הזו...."

היחס אל המורים היה יחס של כבוד ויראה, מספרת הבוגרת נעמי לוי:

"אל המורים היינו מדברים בראש מורכן ובעינים מושפלות.  לעולם לא העיזה ילדה לענות למורה בחוצפה או להעמיד מורה על טעותה.  ואם היתה ילדה עושה זאת, היה ערכה יורד בעיני כל המורים.  העונש החמור והמעליב ביותר היה העמידה בפינה.  לא די שהילדה עמדה בפינה, כל בנות כיתתה, והיו קוראות לה בשמות גנאי ומעליבות אותה.  אם תלמידה השתוללה או דיברה בשעור, אמרה לה המורה להושיט את ידה, ולאחר מכן לקחה סרגל והכתה על ידה בלי רחם."

לבית הספר היה תקנון והרי כמה ציטוטים ממנו:

"מטרת בית הספר היא לחנך את תלמידותיו ליהודיות טובות, לאזרחות ונאמנות לארץ, ולהכשירן לעמדה עצמאית בחיים."

"תלמידות מתקבלות מגיל שבע ומעלה."

כאמור לעיל היה חדר אוכל ומטבח בתוך בית הספר, שכן חלק גדול מתלמידותיו באו מבתים עניים.  לגבי מי שלא רצתה לאכול בחדר האוכל קובע התקנון:

"התלמידות יכולות להביא ארוחה משלהן, אבל האוכל צריך להיות עטוף במפית ולא בנייר." נייר זורקים , מפית – לא.)

"אסור להביא בננות ותפוחי זהב, כדי למנוע בעד התאונות הנגרמות על ידי קליפותיהם, הנזרקות מתוך רשלנות בחצר בית הספר"

אחד המאפיינים של בית הספר היה התלבושת האחידה, וכך כותב התקנון:

"לכל תלמידה צריכות להיות שתי מערכות של תלבושת אחידה:

תלבושת קיץ – שמלה בלי שרוולים (טוניקה) ומכנסים מאותו צבע, חולצה לבנה, נעלים וגרבים לבנים, כובע קש לבן ומעיל קצר כחול ענוד סמל בית הספר.

תלבושת חורף – שמלה ומכנסים מאותו הצבע, חולצת צמר לבנה, נעלים וגרביים חומים, כובע כחול (כומתא) מעיל קצר ענוד סמל בית הספר ומעיל חורף כחול.

בתקנון יש הערות כלליות כמו:

"על ההורים לשים לב שבנותיהם תבאנה לבית ספר בזמן המיועד, כי האיחור נחשב לעבירה קשה.

כרטיסי התראה ניתנים על הנהגה רעה.  בפעם הראשונה מקבלת התלמידה כרטיס לבן, בפעם השניה כרטיס צהוב, ובאחרונה כרטיס אפור בתור הודעה להורים שעליהם להוציא את ביתם מבית הספר.

תלמידות לשנת לימודים חדשה מתקבלות לנסיון של שנה, בגמר השנה, כשהתלמידה אינה מתאימה לבית הספר, מתבקשים ההורים להוציא את ביתם לבית ספר בעל שפת הוראה אחרת.

בית הספר מקפיד מאד על נקיון התלמידות.  ההורים מתבקשים באופן רציני להשגיח על בנותיהם, שתהיינה נקיות בגופן (לרבות ראשן) ובתלבושתן..  
  
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 
  

כאמור בפרק א' , בית הספר אוילינה דה רוטשילד פעל בתחילת דרכו בעיר העתיקה, ומנהלו היה רופא בית החולים "רוטשילד" הסמוך.

בתחילת שנות השמונים של המאה ה – 19 חלה התפתחות משמעותית במוסד, כאשר מנהלו היה אז הרופא דר' שוורץ.  הוא אירגן ארוחת צהרים עבור התלמידות העניות, ומספר הלומדות בבית הספר עלה בצורה משמעותית עקב כך.  אפשר להבין זאת על רקע העוני הקשה של יהודי ירושלים באותם ימים.  דר' שוורץ מינה את אחותו כמנהלת בית הספר, ולמרות שלא היתה לה השכלה פדגוגית, סוף סוף התבטל החיבור בין בית הספר ובית החולים, וכל מעייניה של המנהלת הופנו אך ורק למוסד אותו ניהלה.

התפתחות נוספת היתה יציאתו של בית הספר אל מחוץ לעיר העתיקה, ומיקומו החדש היה ברחוב הרב קוק.

כאשר סיים דר' שוורץ את תפקידו, פנה ניסים בכר – מנהל בית הספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס) בירושלים לברון רוטשילד, והציע לו את אחותו – פורטונה בכר, כמנהלת החדשה של בית הספר.  בניגוד לגב' שוורץ, פורטונה היתה מורה מקצועית , שכן היא היתה בוגרת הסימינר של ה"אליאנס" בצרפת.  היא היתה גם בעלת נסיון שכן היא ניהלה את בית הספר של חברה זו באיסטנבול.

פורטונה הרחיבה את לימודי העברית בבית הספר, ולצורך זה התקבלה מורה חדשה בשם דבורה בן יהודה, אשתו הראשונה של אליעזר.  כותב עליה אברהם משה לונץ בלוח א"י:

"היא השתדלה בכל כוחה להביא בלב התלמידות את השפה העברית בתור שפה, ולהרגילן בדיבור העברי, וגם דברי ימי ישראל לימדה אותם בעברית; והבנות ראו ברכה ביחוד בלימוד השפה העברית.  אך אחרי זמן קצר למשרתה זאת, עזבה את ארץ החיים, ועל מקומה לא נמצאה מורה מצוינת כמוה."

בתחילת שנות ה – תשעים של המאה ה – 19, נמסר בית הספר לידי "אגודת אחים" הלונדונית, והיא העבירה את המוסד לפינת הרחובות "הנביאים" ו – "שבטי ישראל" - לבית "מחניים".

בית זה המשמש כיום את לשכת שר החינוך של מדינת ישראל, נקנה אז מבנקאי שוויצרי בשם יעקב פרוטיגר, שפשט את הרגל.

בית הספר התרחב, נוסף עליו גן ילדים עבור הגיל הרך, וכיתת מסחר עבור הבוגרות שטרם נישאו.

מאז בואה של פורטונה בכר הושם הדגש בבית הספר על לימוד השפה הצרפתית שכן זו היתה השפה של בתי הספר מיסודה של חברת "כל ישראל חברים".

בשנת 1899 התמנתה הגברת חנה לנדו (מיס לנדו) כמנהלת בית הספר, ואין ספק שלזכותה אפשר לזקוף את התפתחות המוסד, גידולו והשרדותו המופלאה עד ימינו.

היא החליפה את שפת בית הספר מצרפתית לאנגלית, והפכה את המוסד לדו – לשוני

 עברי – אנגלי.

על השיפור שחל בבית הספר מספר שנים לאחר שגב' לנדו נכנסה לתפקידה, כתב לונץ בלוח א"י:

"ומעת ההיא הוטב הרבה מצב בית הספר, וגם גדל משנה לשנה, עד כי מספר התלמידות כעת ביחד עם גן הילדים, כ – שש מאות, ועליהן כחמש עשרה מורות ושני מורים;  והתלמידות העניות משיגות ארוחת צהרים, והעניות מקבלות מנעלים, ותלמידה אחת שתצטיין בכלכלת הבית, תקבל פרס של חמישה לירה שטרלינג.  והוצאות הבית לשנה עולות כעת לסך 1200 לירות שטרלינג שמזה נותן הברון 900 לירות שטרלינג, וחברת אגודת אחים נותנת הנשאר."

על הרעיונות הפדגוגיים החדשים בבית הספר מספר דוד ילין בספר "ירושלים של תמול" (1900):

"בבית ספר לנערות היחיד בעירנו, ואשר בו התרוצצו עד כה הלשונות על חשבון לימודי שפתנו אנו, נעשו בימים אלו תיקונים חשובים, אשר להם ייחלו רבים זה מאז.  הוחלט להסיר את כל שארית השפה הצרפתית, ולהוסיף כנגדם על לימודי השפה העברית בכל הכתות השונות, ולא יורו בו מעתה כי אם את לימודי שפתנו, ואת השפה האנגלית בתור שפה אירופית."

השינוי בא גם במקצועות של מלאכת יד, ובמקום ללמוד עבודה אומנותית, עברו ללמוד עבודה פשוטה, אותה צריכה היתה לדעת הנערה לצורך שימוש יום יומי בביתה.  וכותב דוד ילין:

"את לימודי מלאכת הריקום השונים אשר בהם בילו התלמידות עד כה חלק גדול מזמנן, יחדלו מלמד בבית הזה, ומורות תלקחנה להוראת התפירה השווה לכל אדם."

מיס לנדו שיפרה גם את הוראת הדת בבית הספר, וכתב נחום דב פריימן בספרו "ספר הזכרון הירושלמי" משנת 1913:

"מעת נמסרה לידי העלמה לנדו הנהלת בית ספר זה, נתוספו שעות רבות ללימודי קודש, ובכל יום חמישי מבארת לפני הנערות תוכן הפרשה של השבוע, ומעודדת אותם למוסר, ולהיות זהיר בכל המצוות המעשיות.

אין ספק שמיס לנדו הביאה איתה ראש פמיניסטי , ועודדה את תלמידותיה להשכלה – הן דתית והן כללית, על חשבון ידיעות מעמיקות בכלכלת הבית, לצורך שויון ועצמאות נשית.

 
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - 
  

בית הספר הותיק ביותר בארץ הקיים עד היום, הוא: "אוילינה דה רוטשילד. את אלפי בוגרותיו אפשר למצוא בכל מקום בארץ.

ליסוד בית הספר לבנות בחסות משפחת רוטשילד קדם נסיון דומה להקים בית ספר לבנות על ידי משה מונטיפיורי.  הוא שכר בית, ובחודש אלול תרט"ו (1855) נחנך המוסד בפאר והדר, ובו שמונים וארבע תלמידות, עליהם מופקדות חמש מורות.  בבית הספר למדו: קרוא וכתוב עברית, וכן מלאכות נשים (כהגדרת מונטיפיורי), כמו: תפירה, רקמה ומשק בית.

הקנאים יושבי ירושלים שפחדו מכל שינוי, לא אהבו את פתיחת בית הספר, אם כי ההתנגדות היתה הרבה יותר קטנה מזו שהיתה נגד פתיחת בתי הספר לבנים, שכן אין חשש לביטול תורה אצל בנות.  אבל מפחד שבית הספר הזה יחדיר רוחות חדשות בלתי רצויות לירושלים, היו שרצו להטיל חרם על מונטיפיורי ובית ספרו.  אבל ר' ישעיהו ברדקי ראש העדה האשכנזית, שלא רצה להתעמת עם השר, ביטל את הרעיון.

ליתר בטחון בנסחו את מטרות בית הספר כתב דר' אליעזר הלוי, מזכירו של מונטיפיורי:

" בית ספר ללמוד את בנות אחינו בני ישראל היושבים בארץ הקודש, להתפלל מתוך ספר, ולדעת את אלקי אבותינו בלב ובנפש."

נוסח זה הפיס את דעתם של קנאי ירושלים, אם כי הם לא שלחו את בנותיהם ללמוד במוסד.

דר' פרענקל מיסד בית ספר "למל" הגיע לעיר מספר חדשים מאוחר יותר, וכך הוא תיאר את בית הספר לבנות של מונטיפיורי בספרו "ירושלימה":

"בחדר אחד מצאתי ילדות, אחת ועשרים למספרם, אחדות מהן תפרו, ורובן סגורי  עינים בתרדמה;  אולי לעשות כמעשה המלמדת , השוכבת בחדר השני מלוא קומתה על הרצפה, והיא ישנה בין שש עלמות מסביב לה.  בין הילדות האלה הראוני בנות שמונה ובנות עשר שנים, אשר כבר מאורסות לאיש.  על הבית הזה הועמדו 5 מלמדות, ולא שזפה עיני אף אחת מהן מבלעדי הנרדמת.  בחדר אחר מצאתי כשבע מאות אגודות חומר מצמר עץ, למען יתפרום הילדות לתיתם אחרי כן לעניים."

אם כן מדובר בבית ספר שתפקידו העיקרי להיות כעין "שמר- טף"  לילדות.

בבקורם החמישי בירושלים בקרו השר מונטיפיורי ורעיתו יהודית במקום, התפעלו ממנו, וביומנו כותב מונטיפיורי כי מצא שלשה חדרי כיתות: בכתה מס' אחת מצא ארבעים תלמידות וארבע מורות, בכתה מספר שתיים – ארבעים תלמידות ושתי מורות, ובכתה מספר שלש מצא ארבעים תלמידות ומורה אחת, אך מוכשרת מאד.  הוא מציין שבכתות שתיים ושלש היו ילדות אשכנזיות נבונות מאד.  מציון זה אנו למדים שמספר התלמידות האשכנזיות היה מועט, שכן הספרדים היו פתוחים יותר מן האשכנזים לחידושים, ובעיקר בנושא החינוך.

למרות התפעלותו של מונטיפיורי בית הספר עשה רושם עלוב מאד, וכשנה וחצי לאחר פתיחתו נסגר.

בערך באותו זמן בו נפתח בית הספר של מונטיפיורי, פתח גם אלברט כהן – שליחם של בית רוטשילד, בית ספר נוסף עבור בנות ירושלים.  המוסד היה קטן ודל, ובו שני חדרים בהם למדו  כחמישים בנות.  המקצועות היו: קרוא עברית, תפירה ואריגה.  מנהל המוסד היה מנהל בית החולים "רוטשילד", שגם הוא נוסד באותה תקופה, ומכיון שהרופא היה האדם המשכיל ביותר בסביבה, ובית הספר היה קטן, מונה הוא כמנהלו.  במצבו השפל הזה עמד בית הספר עד שנת 1864, שנה בה לקח הברון ליונל דה רוטשילד מלונדון את המוסד תחת חסותו.  בית הספר נקרא על שם ביתו המנוחה: "אוילינה דה רוטשילד".

כאשר מציין בית הספר הנוכחי שנים ליסודו, הוא מתחיל למנות משנת 1864, אבל יש הטוענים שראשיתו האמיתית של בית הספר היא בשנת 1855, שנה בה הקים אותו אלברט כהן בתמיכת בית רוטשילד.

בכל אופן אין ספק שבית הספר התחזק באופן משמעותי בשנת 1864, על ידי תמיכת האגף האנגלי של משפחת רוטשילד, אבל המנהל נשאר מנהלו של בית החולים הסמוך.

על היחס הדמוגרפי בתוך בית הספר סיפר דר' לונדון – הרופא והמנהל, בעיתון "המגיד" בשנת 1867:

"וביחוד  הספרדים משתדלים מאד לחנך גם בנותיהם וללמדם דת ודרך ארץ, למען לא תהיינה עוד נבערות וחסרות כל מדע וידיעה, ומיום ליום ירבה מספר הנערות בנות ישראל הבאות לבית הספר.

מדוחות שנמסרו בשנים הבאות עולה שגם כאן הרוב הדומיננטי של הבנות היה ספרדיות.

לדוגמא: בשנת 1880 היו במוסד 151 תלמידות, מהן 140 ספרדיות, ורק 11 אשכנזיות.

משך הזמן התפתחו מקצועות הלימוד , ובשנות ה – שמונים של המאה ה – 19 אנו מוצאים שבבית הספר למדו: עברית – קריאה וכתיבה, ספורי התורה, קריאה וכתיבה צרפתית, חשבון, יסודות הגיאוגרפיה והטבע וכמובן מלאכות יד למיניהן.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -