.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
ליד שכונת זכרון משה שבירושלים קיימת שכונה קטנה בשם "אחווה".
מאחורי שם מליצי זה עומד ספור מעניין שתחילתו בשנות ה – 90 של המאה ה – 19 ובמרכזו אגודת הסתרים "אחוה". בתקופה זו הוקמה אגודת "אחוה" – אגודה חשאית דתית שמטרתה עזרה הדדית. החברים נקראו אחים, וההתארגנות היתה בלשכות – סניפים.
את רעיון האגודה מסביר יהודה אהרן וויס בספרו "בשערייך ירושלים":
"לגבי דידם לא סגי "מה דסני עלך לחברך אל תעביד "(מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך), לגבם לא השלילה היא הקובעת, אלא החיוב. לא די בזה שלא תעשה רע לחברך, אלא כדי לקיים מצוה גדולה זו אפשר אך ורק על ידי הפעלת החיוב של "ואהבת לרעך כמוך". כל אחד באגודה חייב לראות את חברו כאח. יש תחילה לרכז את האחים, ולאמנם לקראת האחוה הגדולה….בית ספר זה ששמו "אחוה", צריך לשמש לכעין כור מבחן לרגש הרעות והאחוה שבין כל יהודי לחברו. יש להעביר את האחוה גם אל כלל ישראל, וכך ע"י פיתוח רעיונות אלה נוסדה "אחוה".
לאגודה היו סניפים בכל הארץ כמו ב: יפו, צפת, טבריה, חברון, פתח תקוה ועוד.
על פן אחר של "אגודת אחוה" בירושלים מספר יצחק שריון בספרו "זכרונות":
"בשנת תרנ"ה (1895) התאגדו אחדים מטובי ירושלים הצעירים, במטרה להתבונן ולהיטיב את מצבם החברותי והכלכלי של הדור הצעיר בירושלים, שהם בעלי מוסריות הגונה אבל חלשים במובן הכלכלי. הצעירים האלה יסדו אגודה בשם "אחוה" ומטרתה לעזור לאותם הצעירים המשתוקקים לעזוב את חיי הבטלה ולהתמסר לחיים של כבוד, להתעסק בעבודה תורנית ומדעית או במסחר ועבודה….האגודה המציאה לחבריה הזקוקים עזר וסעד בהשגת אשראי, וכן משרות ועבודה, ובזה העמידה האגודה בכוחות משותפים, צעירים לא מעטים על בסיס כלכלי איתן".
על הצד ההומני בירושלים מספר יהודה אהרן וויס:
"יום חורף, בחוץ משתוללת הרוח והומה, ובבית שולט הקור שלטון בלי מצרים. אין במה להסיק את החדר שבו אני דר – …אחד מחדרי בתי מחסה שבעיר העתיקה. בשכנותי גר אז ר' משה שמואל שעהנבוים זכרונו לברכה….שכני זה חלה בדלקת ריאות, והנה זה פלא, אברך נפל למשכב, ומבקריו רבים מיום ליום…ואלה הבאים לקיים בו את מצות ביקור חולים, באים בהשקט ובהחבא ודוקא בשעות הערב המאוחרות, לבל תשורם עין זר. בודאי יש דברים בגו.
בליבי מתגנב הרעיון שאולי שכני זה חבר גם הוא לאותה חברה שנוסדה לא מזמן – והרי מבקריו אלה נוהגים בו באמת מנהג אחים – ובכן גם הוא חבר לאגודת "אחוה". עברו כמה ימים והשתוממותי גדלה יותר: מחלתו גברה והיה הכרח להעבירו ל "ביקור חולים". וראה זה פלא – לא סתם סבלים, בני בלי שם, היו נושאי האלונקה …. היו אלה יהודים נשואי פנים מחשובי העיר….נכנסו לחדר החולה, שהו שם שעה קלה, ויצאו כשבידיהם האלונקה עם החולה, והעבירוהו ל"ביקור חולים".
אבל אגודה זו משכה אליה את אש הקנאות הדתית, וממשיך לספר יהודה אהרן וויס בקשר לאותו מקרה:
"ובבתי מחסה נסתערו הרוחות והתפלגו הדעות, היו פנים לכאן ולכאן. יש שאמרו, אהבת אחים כזאת, מסירות כזו, אין לראותה אפילו בין קרובי משפחה ואשרי חלקם. אך יש שהביטו באגודה ובחבריה בעין רעה. הקנאה והקנאות גברו. ירושלים עמדה בסימן הפליאה:
מה רצונם של אברכים אלו ? לשם מה התאחדו? ולמה הסודיות והערפליות? איגודם אינו בודאי בבחינת "ועשו כולם אגודה אחת", ולמה לעבור לסדר היום. יש להרעיש עליהם את העיר והמוניה.
וככל שגברה הפליאה והערפליות מסביב לאגודה זו של אברכי ירושלים, כן עצמו ההתלחשויות וההסתודדויות וכן גבר הרינון על מעשיהם. לא עברו הרבה ימים והדברים הגיעו עד ל"חלונות הגבוהים", ועל רבני ירושלים היה להגיד את דברם.
בינתיים אירע עוד מאורע, שהאברכים הללו הסעירו עליהם את הרוחות בימים ההם. מעשה באברך אחד, הרב אהרן יונתן שפירא
…שנקלע לירושלים ונמנה ג"כ כחבר לאגודה זו. הוא לקח את ביתו של ר' זלמן סלומון וחלה במחלה קשה זמן קצר לאחר חתונתו, והרופאים ציוו להעבירו מצרימה….האברך הוא חסר אונים ואף למשפחת אשתו אין כל אמצעים…קם "אח" חבר האגודה ומשכן את תכשיטי אשתו, והשני הוסיף נופך משלו, והשלישי גם הוא לא טמן את ידו בצלחת והכסף הומצא תוך יומיים שלשה, ושניהם, החולה ואחיו הפליגו בספינה מצרימה.
כן היתה "אחוה" בראשית צעדיה. מי שקיים אותה בגופו ומי בממונו והיו גם שגרסו: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך. ואחד מאלה האחרונים היה יהודי יקר, ר' לייב ליפשיץ, אח מסור, שקם באחד הימים, שבועיים לאחר שהזוג נסע, ולקח עמו מטוב הארץ ומיינותיה המשומרים להוריד מנחה ל"אח" החולה מצרימה".