.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
נחלת שבעה נקראה על שם שבעת מיסדיה שבראשם עמדו יוסף ריבלין ומשה יואל סלומון, אותם הכרנו בפרקים לעיל. פרק זה יעסוק בחמשת החברים האחרים.
ראשון שבהם היה יהושע ילין.
יהושע ילין בנו של דוד ילין – יהודי שהחליט לעלות לארץ ישראל בשנת תקצ"ד (1834) מפולין. כשהגיע דוד ילין לא"י גר בצפת, אבל חיכה לשעת כושר לעלות ירושלימה, ואכן בהזדמנות ראשונה הגשים את תכניתו. יהושע נולד בירושלים וכשבגר נשא לאישה את שרח – ביתו של שלמה יחזקאל יהודה – יהודי עשיר מבגדד שהגיע לעיר. ( חתונה כזו של משפחה אשכנזית וספרדית היתה נדירה באותם ימים.)
דוד ילין – אביו של יהושע, החליט לקנות אדמה בכפר, והמקום שבחר היה במוצא. את הקניה הזו השלים בנו יהושע לאחר פטירתו של אביו. יהושע ילין התעסק גם בעיניני צבור, ובשנת תרנ"ז (1897) מונה כנציג יהודי בעירית ירושלים.
למעשה יהושע ילין, שהיה חבר בקבוצה שהקימה את נחלת שבעה, לא בנה את ביתו במקום, ואת הסיבה הוא מביא בספרו "זכרונות לבן ירושלים":
"ראשית מפני שלא היה לי כסף די בנין בית, ושנית כי מצאתי ליותר נחוץ לבנות במוצא, אחרי שכבר היו מוכנות אצלנו אבנים שעלו לנו בערך מאה נפוליאונים, ושהיו מפוזרות על פני השדה, ואשר לו עזבנום ככה, היו אובדות ונגנבות."
בכל אופן, הוא מספר, שבכסף שקיבל עבור מכירת חלקו בנחלת שבעה, קנה שתי יחידות בניה בשכונה החדשה – מאה שערים.
חבר נוסף בין המקימים היה אריה לייב הורוביץ.
אריה לייב הורוביץ היה אחיו החורג של יהושע ילין. את ספור אימוצו מספר יהושע ילין בספרו:
"בעת ההיא פשטה מחלת המגיפה בירושלים, וחללים רבים הפילה בתושביה הערביים, באי זהירותם ושמירתם מהמחלה המידבקת הזאת. אך היהודים הכינו להם אוכל לימים רבים, וכל משפחה נסגרה בביתה באין יוצא ואין בא. אך גם מהם נפלו חללים רבים. ובבית אחד סמוך לבית מר אבי ז"ל, גרה משפחה של איש ואישתו ובן – ילד קטן בן שלשה חדשים. וימותו האב והאם ביום אחד, והילד נשאר עזוב וגלמוד, באין לו כל קרוב ומודע, ואין איש לאספהו לביתו מפחד המחלה המידבקת. ויכמרו רחמי אימי על הילד, ותסכן נפשה, ותאספהו אל ביתה, ותירחצהו, ותלבישהו בגדים חדשים, ותיקחהו לגדלו ולהיות לה לבן, ותניקהו…..עד גמלה אותו. כעבור ארבע שנים אחרי גמלה את הנער הזה, ראה ה' בעניה, ויעתר לתפילתה, כי אחרי אשר עמדה מלדת יותר מעשרים שנה, פקדה ה' בבן זכר בהולדי אנכי בשנת תר"ג (1843) , בשבעה ועשרים לחדש תמוז. לשמחת הורי לא היה אז קץ וגבול, וגם כל עדת האשכנזים השתתפו בשמחתם, וכולם הביעו פה אחד, כי אך בזכות היתום אשר גידלוהו, פקדם ה' בבן זכר, ובזה התחבב עליהם היתום עוד יותר, וכך גידלונו יחד כאחים מבטן, וכמוני כמוהו נישתוינו באכילה, בשתיה ובלבושינו,מבלי שירגיש היתום כל הבדל. לאבי קרא אבא, לאימי קרא אמא, ולא גילו לו את מולדתו עד יום הבר – מצוה שלו, אשר אז נקרא לעלות לתורה בשם אביו ר' משה ז"ל."
מתישב נוסף היה ר' בייניש סלנט בנו של ר' שמואל סלנט ונכדו של ר' זונדל סלנט, שניהם מגדולי הרבנים האשכנזים של התקופה.
ר' בייניש סלנט היה מגיד שעור בעיר העתיקה, וכאשר הכניס את ראשו ורובו לעיניני השכונה בשמשו כגיזבר האגודה, החל מאחר לשיעורים, ולפעמים גם נעדר לגמרי. תלמידיו פנו לאביו – ר' שמואל סלנט ותינו בפניו את צערם, שכן אין הם מוצאים מגיד שעור בהיר וקולח כמו ר' בייניש. הם ביקשו מר' שמואל שיצווה עליו להפסיק את עסקיו ולחזור לשעוריו. ר' שמואל סירב ואמר להם: "בטוחני שתמצאו מגיד שעור אחר שלא יפול בכשרונותיו ממנו, אך למומחיותו של ר' בייניש בעיניני כספים וקרקעות, ולנסיון שרכש, לא ימצא תמורה, וירושלים לא תוכל לוותר עליו."
ספור זה מופיע בספרו של יעקב גליס – "שכונות בירושלים", וכן גם פרטים על השישי בחבורה – ר' חיים הלוי, וכותב יעקב גליס:
"ר' חיים הלוי או כפי שנקרא בפי אנשי ירושלים ר' חיים קובנר, על שם עיר מוצאו קובנא שבליטא, היה שד"ר בעד בית הכנסת הגדול שבחורבת ר' יהודה החסיד, ועזר לבינינו. היה מראשי העסקנים של העדה האשכנזית בירושלים בראשית התהוותה."
האחרון ברשימת המייסדים ר' מיכל כהן, כבר הוזכר, שכן הוא היה חברו של ר' משה יואל סלומון. איתו נסע לחו"ל ללמוד את מלאכת הדפוס, ואיתו הוציא לאור את העיתון הראשון בירושלים – "הלבנון".
מיכל כהן כתב גם מאמרים ב"חבצלת", ויותר מאוחר הוציא לאור עיתון משלו – "האריאל".
בזאת תמה סקירתם של מייסדי נחלת שבעה הלא הם:
ר' יוסף ריבלין, ר' משה יואל סלומון, ר' יהושע ילין, ר' אריה לייב לומזר הורוביץ, ר' בייניש סלנט, ר' חיים הלוי קובנר, ר' מיכל הכהן.
כל השבעה הונצחו בשכונה בשמות רחובות , סמטאות וכיכרות.