.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "שכונות בירושלים"
.
שכונת נחלת שבעה היוותה פריצת דרך במנטליות של הישוב הישן בכלל ותושבי ירושלים בפרט, שכן היא היתה השכונה הראשונה אותה הקימו חברי השכונה מכספם הם. בעקבותיה הלכו שכונות אחרות כמו: מאה שערים, אבן ישראל, משכנות ישראל, בית ישראל, ועוד. שכונות אלו מכונות על ידי ההסטוריונים בשם: "שכונות חברה", כלומר – המשתכנים הקימו חברת בניה שבנתה את שכונתם.
תהליך ההקמה היה כדלהלן: בשנה הראשונה נתן כל חבר סכום מסוים, כאשר גודל הסכום הנאסף קבע את מספר הבתים שניבנו.
אל הבתים הללו נכנסו החברים לגור לפי גורל. בשנה שלאחריה שוב נבנו מספר בתים, והתהליך חזר על עצמו עד שכל החברים בנו את בתיהם. בשנים הראשונות האנשים שזכו בגורל נכנסו אל הבתים בתור שוכרים ולא בתור בעלי בתים, ושילמו דמי שכירות לחברה כפי
שנקבע. בסופו של התהליך החליטו האם השוכרים הופכים להיות לבעלי הבתים בהם הם גרו, או שעורכים הגרלה חדשה כדי לברר היכן יהיה ביתו הקבוע של כל חבר.
אנסה לבאר, באר היטב, את הדבר לפי הדוגמא של נחלת שבעה:
בנית בית עלתה 50 לירות טורקיות, והוחלט לפי מצבם הכספי של החברים שכל שנה יבנו שני בתים, כלומר הוצאה שנתית לבנין בסך של 100 לירות טורקיות. סך כל שנות הבניה – שלש.
כל חבר שילם 12.5 לירות טורקיות בשנה, כלומר – שבעת החברים שימו בסך הכל 87.5 לירות. הסכום שהיה חסר (12.5 לירות) הושלם על ידי החברים שזכו בגורל, ונכנסו קודם לבתיהם, ולכן היו חייבים דמי שכירות. בשנה השניה בנו עוד שתי דירות, וארבעה משתכנים גרו בשכירות, בשנה השלישית בנו שלש דירות, ולצורך זה נאלצו לקחת הלוואה, כדי שאף חבר לא יאלץ לחכות שנה נוספת לגמר דירתו.
כאמור לעיל, שכונות נוספות הלכו בעקבות השיטה, ובנו "שכונות חברה" לפי דוגמא זו, כאשר כל חברה החליטה האם לדבוק ברעיון של נחלת שבעה לגמרי, או לעשות שינויים כל אחת לפי דרכה.
למשל: מאה שערים היתה גם כן שכונת חברה, אלה ששם היו בהתחלה 100 חברים, שנות הבניה, כפי שהוחלט, היו עשר.
בסופו של תהליך הגיע מספר החברים ל – 140, שנות הבניה קוצרו בעזרת הלוואות ל – שבע, ומספר ההגרלות היו שתיים – אחת עבור מגורי השכירות, ואחת עבור מגורי הקבע.
ובאשר לנחלת שבעה, השטח כולו התחלק לשבע רצועות אורך, ומסביר יהושע ילין בספרו: "זכרונות לבן ירושלים":
"מפני שגבול המגרש מצד צפון הנמצא על אם הדרך המוביל ליפו הוא משובח ומעולה מן הגבול הדרומי שיש בו חסרון וגירעון, בהיותו סמוך לחומת בית הקברות של הישמעלים (בממילא), חלקנו את המגרש לשבע רצועות ארוכות לאורך המגרש מצפון לדרום, באופן שכל חבר יוגבל חלקו גם מצד הדרך וגם מצד בית הקברות."
שני הראשונים שעלו בגורל היו: ר' משה יואל סלומון ו ר' מיכל כהן, אבל מכיון שאשתו של ר'משה יואל היתה בהריון, והוא חשש שהבניה תתעכב עקב כך, מסר את זכותו לר' יוסף ריבלין.
אבן הפינה לביתו של ר' יוסף ריבלין הונחה ב – י"ח אייר תרכ"ט – ל"ג בעומר. כעבור כמה ימים הונחה גם אבן הפינה לביתו של ר' מיכל כהן. ב – ט' תמוז אותה שנה עמדו שני הבתים על מקומם מוכנים למגורים, וביום כ"ז אב תרכ"ט (1869) חנך ר' יוסף ריבלין את ביתו והתישב בו. למעשה התגורר ר' יוסף ריבלין בביתו לבדו ללא שכנים במשך למעלה משנתיים, ורק יהודי אחד בשם – ניסים שמש שימש כבן לוויתו. אשתו נשארה לגור בגפה בעיר העתיקה.
ומספר יעקב גליס בספרו ,שכונות בירושלים":
"בבקר היו מחכים לו בשערי העיר כמה מקרוביו ומיודעיו, כדי לראות אם הוא שב חי. בהמשך הזמן התרגלו למצב, והשלימו עם העובדה שאפשר לשוב מן המדבר חי בריא ושלם."
המפנה הגדול בחיי השכונה חל בשנת תרל"ב, כאשר התאסף סכום כסף גדול למען הרחבת הישוב בשקלוב ובאמסטרדאם. בעזרת סכום זה נבנו כחמשים בתים על חלקות קטנות שנוצרו מחלוקת המגרשים המקוריים. בראש חדש חשוון תרל"ג (1873) נערכה חגיגת חנוכת חמשים הבתים הללו.
בשנת 1875 הגיע משה מונטיפיורי לירושלים וכך הוא מתאר ביומנו את ההפתעה שחיכתה לו:
"וכאשר עברנו הלאה קצת, הראו לי שם בית כנסת חדשה, במקום הנקרא נחלת שבעה, וכחמשים משפחות בבתים סביב לה…..מה גדלה שמחתי כשחשבתי שלפני איזה כמה שנים לא היה נראה אף משפחה אחת מאחינו שישבו מחוץ לשערי ירושלים, גם בית אחד לא נתראה שמה. ועתה הנה ראיתי כמעט ירושלים חדשה מצמחת בבנינים ובבתים מהודרים, ואיזה מהם יפים כהבתים אשר באירופה.
"נכון" אמרתי, שאנו מתקרבים אל העת אשר הבטיח ה' לציון בדברי קדשו: "ושמתיך לגאון עולם משוש דור ודור."