.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
פאול ברגהיים היה מומר יהודי – גרמני שהיגר לאנגליה, והגיע לירושלים באמצעות ה"חברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים". הוא השתתף בירושלים בפעילות המסיון האגלי, ובית החולים שלו. הוא התקרב לחברה הגבוהה האירופית שגרה אז בירושלים, וביתו אף נישאה לקונסול גרמניה בעיר.
את הבנק פתח בשנת 1851, כאשר בניו היו שותפים אתו בעסקיו. בנק זה עסק בחלפנות, אשראי וקשרים עם בנקים באירופה. תחום חשוב נוסף בו עסק הבנק היה עסקי קרקעות בירושלים ומחוצה לה. העסקים התנהלו בעצלתיים ולכן הקים בנו של ברגהיים תחנת קמח ליד שער שכם, תחנה ששרתה את כל האוכלוסיה הירושלמית.
חיים המבורגר בספרו "שלשה עולמות" , מקדיש פרק לפאול ברגהיים, וכך הוא כותב, ותחילה הוא מתנצל:
"רושם אני מעשיו, משום שהוא נוגע להישוב היהודי הירושלמי….
ברגהיים קנה בערך עשרת אלפים דונם קרקע, בכמה פרוטות האמה, אצל הכפר צור באחר. הוא מכר את הקרקע לר' דוד פיינשטיין ור' בצלאל לאפין ור' שמעון ליבריכט, והם מכרו לאחרים, ואחרים לאחרים עד ל – דר' לוי. עכשיו בנויה על הקרקעות האלה שכונת תלפיות, רמת רחל וגדוד העבודה….גם ביריחו קנה קרקע,..אולם שום יהודי לא רצה לצאת לדור שמה, מחשש סכנת נפשות בימים ההם. גם בעיר רמלה היו לו קרקעות, ורצה לעשות שמה ישוב של יהודים,…אולם לא הצליח, הישוב התבטל, ונמכרו המגרשים לערביים."
עסק אחר של המשפחה קשור לחיטים ועשית קמח, ומוסיף חיים המבורגר:
"הקרקעות המרובות שהיו לאביו בכפר אבו שושה (ליד גזר), זרע בנו חיטים באריסות של תושבי הכפר. הוא הקים גם תחנת קמח מודרנית חשמלית מחוץ שער שכם, בכביש שהולכים לקבר שמעון הצדיק. החיטים היו מלותתים ומשופשפים, הקמח היה מנופה היטב ולבן מאד, כמו קמחי חוצה לארץ, והיו לו לקוחות רבים. כל תושבי העיר העתיקה קנו הקמח שהיה נקרא: "ברגהיימס מעהל". זה נמשך שנים רבות עד שבאו מרוסיה שלשה עשירים יהודים….וקנו ממנו התחנה."
מספרים שברגהיים נהג לעשר את החיטים שעברו דרך תחנת הקמח שלו, כדי שהיהודים יוכלו להנות מהקמח שמכר.
בשנת 1885 קרה אסון למשפחה, ובנו הצעיר של ברגהיים נרצח. כתב על כך עיתון "הצפירה" (ט"ז כסליו תרמ"ו – 1885):
"ירושלים – בליל א' שבוע זה קרה אסון לאדון פטר ברגהיים, בנו הצעיר של האדון ברגהיים – יהודי שהמיר את דתו לפני שנים רבות. בשובו מהכפר אבו שושה, הוא ורכבו עמו, ויתנפלו עליהם מרצחים ויורו חיצי מות. אומרים אמור כי הרציחה הזו היתה רציחת נקם, כי זה ימים רבים קמה למקנה אחוזת אבו שושה להאדון ברגהיים, ואת האיכרים הונה מאחוזתם."
בשנת 1890 נפטר גם אבי המשפחה, ושנה לאחר מכן נפטר עוד בן. גם המצב הכספי לא היה מזהיר: הטלטלות הכספיות והפוליטיות גרמו להתמוטטותו של הבנק, כמו גם של הבנקים הפרטיים האחרים. מנהל הבנק לאחר מות האב היה הבן טימותי. בראותו את חומרת המצב, ניסה למכור קרקעות כדי לשפר את מצבה הכלכלי של המשפחה והבנק, אבל אז נתקל בחוק העותומני שהתחדש באותם ימים שקבע שאסור למכור קרקעות לאזרחי חוץ וכמובן שגם רוב היהודים נכללו בהגדרה זו. רוח והצלה זמני עמד לו כשמכר מחצית הזכויות על תחנת הקמח, אבל זה רק דחה את הנפילה הסופית לשנת 1892 – אז פשט את הרגל.
בירושלים השאירה המשפחה מזכרות בדמות ביתה המפואר, ובית נוסף ליד ככר הדוידקא.
הראשון נמצא בקרית העיריה שבכיכר ספרא, ונבנה כדי לשמש מעון למשפחת ברגהיים. סביב הבית היתה גינה גדולה. לאחר פשיטת הרגל ניתן הבית לאחד הנושים כחלק מן החוב. יותר מאוחר הפך הבנין למלון בשם "מלון דה – פראנס". בתקופת המנדט שכן בו משרדה של הנרייטה סולד, לימים חברה בועד הלאומי ומנהלת עלית הנוער. כאשר עברה הנרייטה סולד עם משרדה לבנין המוסדות הלאומיים, שימש הבנין כבית חולים ממשלתי אנגלי. לאחר מלחמת השחרור שכנו במקום מחלקות של בית הספר לרפואה, והמחלקה לזואולוגיה של האוניברסיטה העברית. כיום הבית הוא חלק מקרית העיריה.
הבנין השני שקשור במשפחת ברגהיים הוא בנין בית מלון קמיניץ לשעבר, שנמצא מאחורי בית מספר 70 ברחוב יפו. הבית היה שייך למשפחה ונמכר לכולל ווהלין, שהשכירו למשפחת קמיניץ כדי שישמש כמלון. לאחר שהמלון עזב את הבנין, חזר הבית לכולל, היום הוא מוזנח, ומחכה לגואל ומשפץ.