.
.מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "נצרות בירושלים"
מנזר המצלבה נמצא במקום בו גדל העץ שממנו עשו את הצלב עליו נצלב ישו.
באשר לזהות מקימו של המנזר בראשיתו, יש כמה גרסאות:
1. הקיסר קוסטנטינוס ואימו – הלנה, במאה הרביעית.
2. המנזר הוקם על ידי המלך הגיאורגי מיריאן במאה החמישית, על אדמה אותה קיבל מקונסטנטינוס.
3. הוקם על ידי הקיסר יוסטיניאנוס במאה השישית.
4. הוקם על ידי הקיסר הביזנטי הרקליוס בחוזרו ממסע נצחונות מול הפרסים עם הצלב השבוי בידיו, ולכן הקים את המנזר במקום בו גדל עץ הצלב.
בתוך המבנה המרכזי במנזר, ליד הכנסיה, מצוירת מערכת תמונות, המספרות את ראשיתו של עץ הצלב:
ראשיתו של העץ במלאכים שבאו אל אברהם וסיפרו לו על הולדתו של יצחק. לאחר מכן הלכו לסדום, לבשר ללוט על הריסת העיר, ולהורות לו לברוח עם משפחתו לפני שהעיר נהפכת. כאשר פנו המלאכים ללכת אל סדום השאירו את מקלותיהם אצל אברהם.
לוט אכן ברח מסדום עם בנותיו, אבל אשתו הפכה לנציב מלח, שכן בניגוד להוראת המלאכים הביטה לאחור בעת בריחתה.
הבנות של לוט חשבו שהן ואביהן הם היחידים שנשארו בעולם, וכדי שהגזע האנושי לא יכחד, שכבו עם אביהן, לאחר שהשקו אותו יין, ולכן גם לא ידע את אשר עוללו הבנות.
כאשר קם מיינו וגילה את אשר עוללו, נבהל ושאל את אברהם מה עליו לעשות כדי לכפר על החטא.
אברהם נתן לו את מקלותיהם של המלאכים, והורה לו לטעת אותם ליד העיר ירושלים (בעמק המצלבה) , ולהשקות אותם יום יום ממים שיביא מן הירדן. לוט עשה כמצווה למרות שהשטן ניסה לפתות אותו שלא יעשה את מצות אברהם. ואמנם העץ גדל ונוצר עץ משולש שמרכיביו היו: אורן, ברוש וארז.
בימי שלמה נגדע העץ כדי שישמש בבנית המקדש, ומכיון שלא התאים, הושלך. לימים כאשר ניגשו הרומאים לצלוב את ישו מצאו את העץ והוא שימש אותם לצליבה.
בחפירות ארכיאולוגיות אושר שהמנזר המקורי הוא מהמאה ה – 6, ונמצאו גם פסיפסים שמתוארכים למאה הזו. המנזר נבנה על ידי הנוצרים הגיאורגים שאף ישבו בו. בפלישה הפרסית בשנת 614 נחרב וניטש המנזר, וכנראה חודש אחרי ניצחון הרקליוס בשנת 629. לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 638 ידעו המנזרים תקופות קשות כאשר בסוף המאה ה – 8 נרצחו כל יושבי המנזר על ידי המוסלמים. בשנת 1009 , בזמנו של השליט הפטימי אל חאכם, נהרסה כנסית הקבר וניזוקו אתרים נוצריים אחרים. לא ידוע מה עלה בגורלו של מנזר המצלבה, אבל ניתן לשער שגם הוא נחרב וניטש. לאחר זמן לא רב הותר לשקם את הכנסיות והמנזרים, ומנזר זה שוקם בעזרת המלך הגיאורגי בגרט ה – 4. הנזיר המשפץ נקרא פרוכוס. החוקרים משערים שרוב המנזר הקיים היום נבנה בתקופה זו, כלומר במאה ה – 11.
הצלבנים כבשו את ירושלים בשנת 1099 ובתקופתם פרח המנזר. בשנת 1185 הגיע למנזר שותא רוסטבלי – אציל גיאורגי שפעל בתקופתה של המלכה תמר ואף שימש כשר האוצר שלה. הוא הואשם שהיתה לו פרשית אהבים עם המלכה ולכן נאלץ לגלות, ועשה זאת בירושלים. במנזר כתב את יצירתו המפורסמת – "עוטה עור הנמר" וגם צייר ציורי קיר בכנסיה. אחד הדמויות המצוירות על הקיר היא דמותו שלו עצמו.
בסוף המאה ה – 13 השתלטו הממלוכים על המנזר והפכו אותו למדרסה עם מסגד, אבל בשנת 1305 הוחזר המקום לבעליו בהתערבות הקיסר הביזנטי והמלך הגיאורגי. בהמשך התקופה הממלוכית היו קשרים טובים בין הממלוכים והכנסיה הגיאורגית, ומצב הנזירים הוטב.
העותומנים שבאו אחרי הממלוכים לא נטו חסד לכנסיה הגיאורגית, ולאט לאט היא איבדה את כוחה ואת נכסיה בארץ. גם כספים חדלו לבוא מגיאורגיה בתקופה זו. בעיות כספיות של הכנסיה הגיאורגית הם שגרמו לה למכור נכסים, וכך הגיע המנזר בסוף המאה ה – 17 לידי היוונים-אורתודוכסים, והם מחזיקים במנזר עד היום.
בשנת 1855 החליטו להקים במנזר בית ספר דתי. למבנה נוספו קומות, נבנה המגדל, נוספו קפלות, שונה המבנה הפנימי והספריה הורחבה וגדלה.
בית הספר פעל עד שנת 1908, ונסגר עקב קשיים כספיים. במשך שנות פעילותו למדו בו כ – 500 תלמידים. חלק מהבוגרים הוסמכו ושולבו בהיררכיה של הכנסיה היוונית-אורתודוכסית. עם סגירת בית הספר, איבד המנזר מחשיבותו, גרו בו נזירים בודדים, ואותות הזמן ניכרו בו.
במלחמת השחרור נמלט הנזיר הבודד שהיה במקום, ושוכנו בו צעירי גדנע שעסקו בשמירה ואימונים. אחרי המלחמה נמסר המנזר ליוונים-אורתודוכסים.
בשנים 1970 – 1973 עבר המקום שיפוץ ונפתח לקהל לביקורים.
בשנת 1986 הוסרט במנזר הסרט "חימו מלך ירושלים" לפי ספרו של יורם קניוק.
בשנת 2004 הושחת הפרסקו של שותא רוסטבלי. בעקבות כך ובעקבות מחאתה של גיאורגיה, ניטעו עצים בדרך המובילה אל המנזר, הוקמה אנדרטה לזכרו של רוסטבלי, והכביש גם הוא נקרא על שמו.
למבקר:
נכנסים אל המנזר בפתח צר ונמוך כיאה למנזר שהוא גם כעין מצודה. (הכניסה בתשלום)
אחרי השער יש מבוא חיצוני ובו חנות מזכרות ובית קפה. בכניסה אל החצר הפנימית מימין נראה לוח עץ תלוי ששימש כפעמון בזמן שהתורכים לא נתנו לנוצרים לצלצל בפעמונים. לוח עץ כזה נמצא גם בכניסה לכנסיה.
הכנסיה היא בזיליקה רומנסקית עם מחיצת איקונות – איקונוסטאזיס, כמו בכל הכנסיות היווניות-אורתודוכסיות. על הרצפה פסיפסים, מהם מהמאות ה – 6 וה – 11. ציורי הקיר המתארים קדושים הם מהמאה ה – 17. דמותו של רוסטבלי נמצאת על העמוד הראשון מימין בצידו המזרחי (בקטן).
מהכנסיה יוצא מסדרון המוביל אל מקום גדילת העץ המקודש המסומן בעיגול נחושת מתחת למזבח. מסביבו על הקיר הציורים המתארים את גלגוליו של העץ.
המנזר עצמו בנוי מחצרות חצרות שלא ניתן להגיע אליהם. אפשר לעלות לקומה שניה ולראות את המטבח עם סיריו הגדולים וחדר האוכל של תלמידי בית הספר והנזירים מן המאה ה – 19.
בזמן כתיבת שורות אלה (חורף 2012) אין רשות לעלות אל הגג שממנו יש תצפית יפה אל סביבות המנזר וכן אל החצרות הפנימיות של המנזר עצמו.
.