מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
הרבה ספורים הופצו במאה ה – 19 על אירגון הגנה יהודית בשם "הגוורדיה". המקור כנראה הוא בספר בשם "חזון ציון" אותו כתב דוד ליב לוי. בחוגי האקדמיה נתקלתי בספקנות רבה בקשר למציאותו של גוף כזה. בכל אופן הספורים סופרו והאגדות נרקמו, וגם אם הארגון הזה לא היה קיים, יכולים אנו להתרשם מהספורים אודותיו.
ספור ראשון הוא משנת 1820, מספר אותו אברהם ריבלין בספרו "ירושלים – תולדות הישוב העברי במאה ה – 19". וכך הוא מספר:
ל ר' הלל ריבלין, ממנהיגי העדה האשכנזית בירושלים בראשית התנחלותה בה, נודע על תפיסת שיירת עולים יהודים על ידי שודדים. הללו ביקשו 1000 נפוליונים תמורת שחרורם.
את ההודעה העביר שליח בדואי. הוחלט שעם השליח יחזרו שני אנשים שיאמרו שהכסף בידם, אבל במרחק מה מהם ילכו שאר אנשי הגוורדיה בחשאי. הלכו שני המלוים עם הבדואי, והגיעו למקום בו נמצאת כיום "בני ברק". כאשר גילו אנשי הגוורדיה את מקום המחנה של השודדים, התנפלו עליהם ושחררו את היהודים הכלואים.
ר' דוד ליב לוי מספר:
באחד הימים התקבלה ידיעה על המון בדואים המתכוננים להתנפל על הרובע היהודי בעיר העתיקה. כמובן שהידיעה התקבלה בחרדה רבה. התכנסו אנשי הגוורדיה, כאשר הדיון נסב האם לצאת אל התוקפים אל מחוץ לעיר, או לחכות להם במגננה בתוך העיר עצמה. בסופו של דבר התקבלה ההצעה לצאת החוצה, שכן ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. האנשים הצטיידו בנשק ובקמיעות, ויצאו אל מקום התקהלות התוקפים ליד יד אבשלום. הערבים המופתעים נסו על נפשם, ולא ברור אם זה בגלל האקדחים והחרבות, בגלל האומץ שהפגינו היהודים או הקריאות הרמות של "ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראנו".
באשר לקמעות, ר' יוסף ריבלין הפיץ קמע בשם "פני המנורה", שנקרא בפי העם בשם "מנורת ר' יושעה". הקמיע היה קלף, עליו היתה מצוירת מנורה עם ראשי תבות שונים על פי סודות הקבלה ורמזי גימטריה. קמע זה היה סגולה בדוקה להגנה.
בקיץ שנת תרל"ב (1872) נעלמו שני ילדים מאחת החצרות שברחוב היהודים בעיר העתיקה. החיפושים אחר הילדים הקיפו גם את העיר העתיקה, וגם את הכפרים שמחוצה לה. הגוורדיה היהודית מצאה את הילדים באחד הכפרים באזור ירושלים. התברר ששני ערבים נכנסו לחצר בו שהו הילדים דרך הגגות וחטפו אותם. מסופר שמאז אותו מקרה ילדים יהודים לא הסתובבו בעיר העתיקה מחוץ לחצרות ללא שמירה.
היו עוד מקרים של התנפלויות וחטיפה בתוך תחומי העיר העתיקה. אחד המקרים זעזע מאד את הישוב היהודי. באחד הלילות בחודש תמוז תרל"ב (1872) נכנסו שני ערבים מזוינים לבית יהודי בעיר העתיקה. בבית גרו זוג צעיר עם שני ילדיהם. את הבעל כפתו וחנקו, ובאשה התעללו. אחד השכנים ששמע את קולה החנוק של האשה מיהר למקום, ומצא את הבעל ללא רוח חיים, האשה כפותה והילדים בוכים. מיד הוזעק הפחה עם חייליו, אולם מאמציהם לאתר את הפושעים עלו בתוהו. הגוורדיה היהודית החליטה לפתור את התעלומה, ולהעניש את העבריינים, ואכן הם מצאו את הרוצחים והרגו אותם.
אחת האגדות מספרת על גניבת ספרי תורה מבתי הכנסת בשכונות משכנות ישראל ואבן ישראל.
התברר שהשודדים היו מהכפר מלחה, וביריעות הקלף של ספרי התורה כיסו את אהליהם. הגוורדיה יצאה למקום ועשתה בשודדים שמות.
האגדות על אודות הגוורדיה יודעות גם לספר שהמצטיינים בפעולות קיבלו אותות הצטיינות שנקראו: "קר"ק" ראשי תבות של המילים "קרני ראם קרניו", לפי הפסוק:
"קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח…."(דברים לג' יז') מברכת משה ליוסף.
כאמור לעיל, למרות הספורים הרבים על ההגנה המאורגנת היהודית – הגוורדיה, החוקרים טוענים שלא היה אירגון כזה. איך ספור כזה נולד? הנה דוגמא:
בספרו של חיים המבורגר "שלשה עולמות" מופיע הספור הבא:
במאה ה – 19 טבלו יהודים בשילוח, וקראו למקום: "המקוה של ר' ישמעאל כהן גדול". בבוקר הלכו הנשים ואחר הצהרים הגברים. ילדי הכפר סילואן הסמוך פיתחו נוהג לגנוב את הבגדים שהונחו על מדרגות המעין, והיהודים הנהיגו תורנות שמירה על החפצים. לימים שכרו המתרחצים את שירותיו של ר' ישראל מוהליבר, שכבר לא היה צעיר, אבל כוחו היה עדין במתניו, והוא שמר על בגדיהם. הוא ישב בפתח הנקבה עם מקל בידו, ומספרים שגם עשרה פרחחים לא יכלו לו. בני הכפר החליטו להפטר ממנו, ותקפו אותו עם מספר רב של אנשים. ר' ישראל לא נכנע להם, ולמרות שספג מכות נמרצות, לא הצליחו הפורעים לגעת בכליהם של הטובלים. אבל ר' ישראל לא התאושש מהמכות שספג, ואחרי תקופה קצרה נפטר, וכך התבטלה הטבילה באתר זה.
אברהם ריבלין מביא את הספור בספרו "עטרה לישנה", וכותב בסוגריים שכנראה ר' ישראל נשלח מטעם הגוורדיה היהודית. על פי מסורת ה"טלפון השבור" המספר הבא יציין את השמירה בשילוח כמעשה הגוורדיה ללא המילה "כנראה", ובכך הספק הופך לעובדה, והנה נולדה לה אגדה חדשה על הגוורדיה.