מתוך: "סיורים בירושלים" > "פינות חמד בירושלים"
הוזמנתי אתמול ע"י זוג צעיר שאינו מגדיר עצמו כדתי לערוך סיור בנושא אפית מצות שמורות בירושלים. במסגרת זו הלכנו לשני אתרים:
- ביתו של אריאל לשם – חסיד חב"ד, ב"נחלאות".
אריאל קיבל אותנו בסבר פנים יפות ויחד איתו הכנו מצות שמורות תוצרת יד. הוא הסביר לנו את התהליך ואת כל ההכנה עשינו אנחנו בהדרכתו. הוא מחזיק בביתו תנור קטן מיוחד לצורך העניין והחוויה באופן כללי היתה מקסימה, לא מעיקה וזורמת. בסופו של התהליך ברור שלקחנו את המצות שעשינו. התמונות מדברות בעד עצמן.
- מאפית בידרמן ב"מאה שערים" בירושלים.
מדובר במאפית מצות שפועלת כבר דורות במקום זה (נכנסים לרחוב חבקוק ומיד פונים ימינה והמקום נמצא בתחילת הסמטה ימינה). נכנסנו פנימה (כמובן ללא האישה) והתחלנו לעקוב אחר התהליך. האפיה מתחילה עם קמח שנשמר משעת קצירה (מצה שמורה) אליו מוסיפים מים (מים שלנו – מים שמשהים אותם לילה ואז הם לנו – מלשון שינה) ומתחילה פעולת הלישה בעזרת מוטות מתכת מיוחדים, כמובן שהכל נעשה ביד. הקמח עם המים בתהליך זה מקבל צורה של גוש בצק שנחתך לחתיכות קטנות ומובל אל הבחורים שמרדדים אותו ונותנים לו את הצורה של המצה ומשם אל התנור.
המאפיה לא מוכרת מצות. את המאפיה שוכרים בעלי בתים כל אחד ביומו ובשעות שנקבעו לו ואז הוא בא ואופה לעצמו בעזרת בני משפחה או בעזרת בחורי הישיבה שעובדים שם. כל המצות נועדו לתצרוכת עצמית למזמין ולמשפחתו לכל החג. פגשנו שם יהודי שטוען שכבר 80 שנה משפחתו מכינה מצות במאפיה הזו, וכל השנים יש להם יום קבוע ושעה קבועה. מכיון שמדובר באנשי "מאה שערים" והסביבה לכל אחד יש המנהגים משלו והחומרות שלו. למשל ראינו שיש משפחות שלא מוכנות שעל המקל המוכנס לתנור יהיו יותר מבצק מרודד אחד ויש המוכנות שיהיו עליו בצקים מרודדים לכל ארכו (5 – 6). כמובן שהמחמיר משלם יותר. יש כאלה שמביאים את ה"מים שלנו" איתם לשים את הבצק מהבית, ויש כאלה שמסכימים להשתמש במים של המאפיה.
כשפנינו ללכת שמענו את הבחורים הלשים שרים תוך כדי עבודה את "התקוה" במין קטע של הומור. בהתחלה זה קצת הרגיז אותי אבל מהר מאד נרגעתי כשחשבתי – "לפחות הם יודעים את המילים"….
