מתוך: "סיורים בירושלים" > "פינות חמד בירושלים"
בבית הכנסת "אחדות ישראל" (המחתרות) מתפללים גם הזוג דוד ואסתר בית הלחמי. באחת השנים ביום העצמאות הגיעה אסתר לבית הכנסת עם דגל ישראל תפור בעבודת יד וביקשתי ממנה לספר לי את סיפורו של הדגל.
ומספרת אסתר: "כאשר קמה המדינה הוציאה אמי ממקום סתר שלשה דגלי ישראל עבודת יד העשויים ממפות לבנות". את הדגלים תפרה סבתא שלה בשנת 1916 במצרים לשם הגלו התורכים את אנשי המושבות במלחמת העולם הראשונה. את הגולים הושיבו במחנות והקהילה היהודית באלכסנדריה דאגה להם.
היהודים היו בדיכאון כי כל מה שבנו בעמל רב בארץ נהרס, והם לא ראו תקוה באופק. "כדי לרומם את רוחן", מספרת אסתר, "החליטו סבתי וחברותיה מראשון לציון לתפור דגלים שישמשו דוגמא לדגל המדינה כשזו תקום". ראשיתו של הדגל שהרעיון בבסיסו הוא טלית ומגן דוד, במושבה ראשון-לציון בימי העלייה הראשונה, והוא אומץ כדגלה של התנועה הציונית מיום היווסדה ב-1897. דגל זה הועדף על פני "דגל שבעת הכוכבים" שהציע בנימין זאב הרצל. הן התלבטו באשר לצבע הדגל והכינו שלש דוגמאות:
1. בד לבן עם מגן דוד תכלת ומשני צידיו פס תכלת.
2. אותו דבר אבל הצבע הוא כחול.
3. מגן דוד כחול ומשני צידיו 2 פסים כחולים (סה"כ – 4 פסים)
אחרי מלחמת העולם הראשונה אימצה הסוכנות את הדוגמא הראשונה (בתכלת) אבל לאחר קום המדינה הוחלט שצבעי המגן דוד והפסים יהיו בכחול.
לאחר מלחמת השחרור לקחה אסתר את הדגל עם 2 הפסים מכל צד וחיברה את הפסים לפס אחד רחב (רואים זאת בברור בתמונה) ואת זה תלתה על ביתה בשכונת נוה שאנן בחיפה.
לימים הגיעו הזוג לשכונת זכרון משה בירושלים (שם הם גרים עד היום) . את הדגל הם לא תולים על ביתם מכיון שכאשר תלו את הדגל זרקו עליו תלמידי ישיבה חרדית סמוכה ביצים. הדגל חשוב מאד לאסתר ולכן היא שומרת עליו בביתה. וכך אמרה לי: "עבורי הדגל מסמל את שורת השיר "לא אבדה תקותנו".
