מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
היום הראשון בבית ספר "למל" (תקווה שריג – "אמא אגדה")
תקווה הולכת לבית הספר "למל" ברחוב ישעיהו מביתה שליד בית החולים האיטלקי. היא מתארת את הדרך ומעניין להשוות לאותה דרך כיום. הפגישה עם בית הספר "למל" גם היא חוויתית שכן בית הספר הזה שונה בתכלית מבית הספר הקודם – "שפיצר" אותו היא לא אהבה.
"צעדנו במעלה רחוב החבשים, חצינו את מגרש "תחכמוני" ואת מגרש ה"ספריה הלאומית". כל הדרך המתה תלמידים. אחריו השתרע מגרש ענק מסולע, שעליו יבנה בעתיד "בית שטראוס", קולנוע "אדיסון" ושכונה שלימה סביבם. עכשיו – רק סלעים, קוצים, שברי זכוכית. כבר היינו ברחוב דוד ילין. חצינו אותו ועמדנו לפני גדר בית ספר "למל" ל"בנות א'". גם כאן, למלוא עיניים – ילדים הולכים לבית הספר. השער היה פתוח ובמגרש כבר התגודדו בנות. הן סקרו בסקרנות את כל הבא בשער. כשנכנסנו, סבי המהודר ואני, שמעתי אותן קוראות באיפוק, בסתימת פה באגרוף: "יאבייה". למה התכוונו?
"יאביה" היתה מילת התפעלות שהיכרתי, אבל לא השתמשתי בה. זה היה החידוש הראשון באותו בוקר, שהיה מלאה חידושים: – יאבייה!!
בניין בית הספר היה בית אבן אפור ומפואר, שתי קומות לו, חלונותיו גדולים וסורגיו יפים, אכסדרת הכניסה היתה נעולה והכניסה למעשה – היתה בכתלו הצפוני של הבניין. חצר ענק הקיפה את הבית, ובחזיתו הפונה לרחוב – היתה גם גינה, ערוגות פרחים ושיחים ומספר אילנות. בחצר היו מתקנים שלא ידעתי טיבם: בורות מלאים חול, צינורות ברזל מתרוממים לגובה ועוד דברים מוזרים רבים."
