מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
מוסדות צדקה וחסד יהודיים בעיר העתיקה (על פי "דרך שופט בירושלים" – גד פרומקין)
גמילות חסד בעיר העתיקה
"גמילות חסד" היתה ממוקמת בחצר בפאתי הרובע היהודי. בחצר זו היו גם דירות בהם גרו דיירים רגילים. פעם או פעמיים בשבוע היתה נפתחת הקופה ועשרות אנשים צבאו על הפתח. כל אחד מהאנשים החזיק ביד חבילה קטנה עטופה במטפחת. בפנים חיכה להם ר' שלמה זלמן פרוש.
גד פרומקין תאר אותו כיהודי לבוש קפטן עם חגורה רחבה. היה לו זקן יפה. הוא היה ממשפחת פרוש בירושלים, משפחה פרושית למרות המראה החסידי שלו. כאשר נכנס היהודי פנימה, פרש את המטפחת ובתוכה היו פמוטי כסף, שעון, כפיות, גביעים וכד' כלומר דברי ערך אותם מסרו ל' שלמה זלמן כמשכון. הוא העריך את שווים ולפי זה נתן להם כסף בתמורתם. אנשים נטו לעמוד על המקח ולנסות לקבל עוד כסף עבור המשכון שהביאו בטענות של הערכה לא נכונה שם וווי המשכון או אפילו לעורר רחמים אבל בדרך כלל זה לא עזר.
עזרת נידחים
חברה שמטרתה לעזור לעניים בדרך יעילה וחיובית, כלומר ללמדו להתפרנס בכוחות עצמו וכך יצא האדם ממעגל העוני. הוא אירגן קורסים שלימדו מקצועות כמו נגרות, נפחות, פחחות, סיתות וכד'. באשר לסיתות, היתה זו עבודה שנעשתה רק על ידי ערבים ולפתע התחילו גם יהודים לעבוד בה ובעיקר תימנים. מייסד החברה היה ישראל דב פרומקין שחיבב מאד את התימנים ואף ייסד עבורם את "כפר השילוח". "עזרת נידחים" עסקה גם במלחמה במיסיון. המיסיון פעל גם ע"י מתן שירותי רפואה וחינוך בחינם והשיטה היהודית להילחם בהם היתה נידויים וחרמות על מי שהשתמש בשירותיהם. "עזרת נידחים" פעלה בדרך אחרת כאשר הרעיון היה לתת לאנשים פתרונות יהודיים טובים כך שלא היו צריכים להיעזר בשירותי המיסיון. המנהל של המוסד הזה וגם של "מושב זקנים היה ר' אליהו הוניג שלימים ניהל את סניף הבנק התורכי כאשר התורכים האמינו שמנהל יהודי ימשוך את היהודים לעבוד עם בנק זה.
בית מושב זקנים
המוסד הזה נוסד ע"י רופא יהודי אוסטרלי בשם ד"ר סנדרס שהקים בירושלים "בית תה". יהודים זקנים הגיעו לשם למדו, שוחחו, קראו כאשר כוס חמין חם הוגש להם חינם. משך הזמן נכנסו להפעלת המוסד אנשים נוספים כמו ישראל דב פרומקין – אביו של המספר והמוסד גדל והפך ל"מושב זקנים" עבורו כבר נקנה בית גדול וגרו בו עשרות זקנים. לימים עבר המוסד לעיר המערבית והיה קיים ממש בכניסה לעיר. הבית בעיר העתיקה שינה אז את יעודו והפך ל"בית זקנות". בכל אותה תקופה המשיך המוסד להיות "בית תה" שסיפק מקום ותה חינם לכל דורש.
