.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"
.
מתחם תחנת הרכבת
לא קלה היתה תחילת דרכה של הרכבת, ומספר עיתון "המליץ" י"ח כסליו תרנ"ג (1892):
"גשמי היורה יורדים לנו לברכה ובעיתם. כל ימי השבוע שעבר ושלפניו היו ימי מטר, רוחות וסערות. מרוב גשמים נתקלקלו הדרכים, גם מסילת הברזל נתקלקלה, ומסע מרכבות הקיטור שיצא ביום חמישי בבקר נעצר בדרכו מפני רוב האבנים שהורידו זרמי מים מעל ראשי ההרים על המסילה, ובמקומות שהמסילה חצובה בהר, נעתקו סלעים גדולים ממקומם, ויכסוה. מכונת הקיטור הזאת ועוד שתי מכונות שהובאו מיפו, לא יכלו להסיע הסלעים ממקומם עד כי פצצום לחלקים קטנים, והמסע הגיע בקושי לרמלה בערב, וכן בטל המסע במסילת הברזל חמישה ימים, ותחי רוח העגלונים. אולם שלשום נשמע שנית קול מכונת הקיטור ששבה לבטח מיפו, לשמחת לב כל תושבי עירנו. מנהלי המסילה מבטיחים כי מעתה בטוחה המסילה, והנוסעים לא ימצאו כל מכשול על דרכם."
בשנים הראשונות יצאה הרכבת מירושלים כל בוקר בשעה 06:00, ושבה חזרה מיפו בשעה 15:00 אחה"צ. יותר מאוחר הוסיפו עוד רכבת, ושתי רכבות הובילו את קהל הנוסעים מידי יום ובשני הכיוונים.
רכבות משא יצאו לפי הצורך.
זמן קצר לאחר בוא הרכבת פירסם הרב שמואל סלנט בעיתון "החבצלת" אזהרה לתושבי העיר, לבל יסעו בימי שישי מיפו לירושלים, מחשש לחילול שבת, שכן אי אפשר היה לסמוך על העמידה בזמנים של הרכבת. מי שחווה זאת על בשרו היה ד"ר הרצל שבא לפגוש את קיסר גרמניה בשנת 1898.
ומספר אהרן חיות בספרו "63 שנה בירושלים":
"והנה נודע שהרצל עומד להגיע ירושלימה. היה זה ביום שישי בשבת. היה זה יום קיץ חם מאד, והיום בער כתנור. קיבלתי מברק מיפו שד"ר הרצל והנילוים אליו באים ברכבת לירושלים……הרכבת עמדה להגיע לעיר שעתיים לפני קבלת שבת, אך היא הגיעה באיחור של 4 שעות. איש לא הורשה להכנס אותה שעה אל תחום התחנה. הודות למנהל התנועה בימים ההם, נוצרי מלומד, ניתן לי הרישיון להכנס לתחנה. היה חושך, מנורת נפט דלקה והזליפה אור קלוש סביב. הרכבת היתה עמוסה קצינים גרמנים לרוב. מאחד הקרונות ראיתי את ד"ר הרצל, חבוש כובע קיץ לבן, יורד כשהוא נשען על כתפיהם של מלויו….עד מהרה נודע לי שהרצל לקה בחום גבוה מאד. אם כי היה ליל שבת, רציתי להשיג עגלה כי היה בזה משום פיקוח נפש…."
אורח נכבד נוסף שהשתמש ברכבת היה הקיסר הגרמני וילהלם השני. לירושלים הגיע הקיסר רכוב על סוסו, אבל ממנה נסע ברכבת, ומספר דוד ילין בספר "ירושלים של תמול":
"בשעה שמונה וחצי יצא הזוג הקיסרי ובני ליוויתם מאהליהם ללכת אל תחנת מסילת הברזל. הם עלו אל הרכבת המקושטת כולה, ודגלי ממשלתנו וממשלת אשכנז (גרמניה) מנופנפים בכל פינות גגה, ולפתח הרכבת, משני עבריו, עמדו שנים משומרי ראשו של אדוננו השולטן, צונפי המצנפות הירוקות וכלי נשקם בידם. הרכבת הלכה בראשונה לאט לאט, אנשי הצבא עמדו לאורך המסילה, קראו פעמים רבות את קריאתם "יחי", ילדי ביה"ס שוררו שיר בערבית, והמון הנאספים הריעו תרועה גדולה, והוד הקיסר והקיסרית, העומדים בתוך הרכבת, השיבו שלום לבני "עיר שלם" על ברכתם האחרונה."
בתחילת המאה ה – 20 בנו התורכים את מסילת הברזל החיג'זית, להסעת מאמינים לערים הקדושות "מכה" ו"מדינה" בחצי האי ערב. גם המסילות בארץ ישראל שולבו בתכנית , ורוחב המסילה הוסב ל -מטר וחמישה, כרוחב המסילה החיג'זית לעומת מטר אחד קודם לכן.
בראשית התקופה האנגלית שימשה המסילה את רכבות האספקה של אלנבי, ובמשך הזמן הורחבה שוב המסילה לרוחב הבינלאומי התיקני שהוא מטר ארבעים ושלוש וחצי סנטימטר.
אחרי מלחמת העולם הראשונה נקנתה המסילה ע"י הממשלה המנדטורית מבעליה הצרפתים, והיתה חלק מרשת הרכבות בארץ ישראל.
בתקופת המאורעות היתה הרכבת כלי תחבורה בטוח יחסית.
בתקופת מלחמת השחרור פסקה תנועת הרכבות, לאחר שהליגיון הירדני השתלט על קטע המסילה ליד בית צפפא. קטע זה חזר לידיים ישראליות בהסכמי שביתת הנשק, ושירות הרכבות לירושלים התחדש באוגוסט 1949, והפעם ע"י "רכבת ישראל".
מקום בעיתי נוסף היה הכפר הערבי "בתיר" שלא פעם נפגעו רכבות שעברו לידו. למעשה המסילה עברה בתוך שטח הכפר, אבל בהסכם שביתת הנשק התבצע חילוף קרקעות, ובמסגרת זו היתה המסילה בשטח ריבוני ישראלי, אם כי בסמוך מאד לכפר.
בשנות ה – 90 הפסיקה הרכבת את פעילותה, והתחנה בעמק רפאים עומדת שוממה. בשנים שקדמו להפסקת פעילותה, הרכבת נסעה כמעט ריקה, ושימשה בעיקר לטיולים ולצפיה בנוף. האוכלוסיה החרדית הרבתה להשתמש בה, שכן בניגוד לחברת "אגד", ברכבת לא חיללו שבת. היום הרכבת שוב פועלת מהתחנה שנבנתה בשכונת "מלחה" אבל רק מעטים נוסעים בה, שכן תוואי המסילה לא השתנה והרכבת איטית מאד ומסורבלת. הרכבת שוב תשמש ככלי תחבורה טוב לירושלים רק כאשר תסלל מסילה חדשה ישירה ומודרנית דרך נמל התעופה בן גוריון.