בית חולים רוטשילד

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"

 

כאן היה בית החולים רוטשילד בעיר העתיקה

 

באמצע המאה ה – 19 היה למעשה בית חולים אחד ששרת את היהודים והוא בית החולים המיסיונרי הבריטי. מעבר לכך שלח מונטיפיורי בשנת 1843 רופא – דר' שמעון פרענקעל, לשרת את הקהילה היהודית וגם מימן אותו. כמובן שפתרונות אלו לא הספיקו, וכאן נכנסה לתמונה משפחת רוטשילד. וסיפר ביטאון "האסיף" משנת 1866:
" בשנת תרי"ד (1854) עלה הכהן הגדול ציר בית החסד אשר למשפחת רוטשילד בפריז, האדון אלברט כהן לירושלים לראות את שלום אחיו. וישם ליבו לכונן "בית חפשית" (הכונה בית חולים – המלך עוזיה המצורע ישב בבית החופשית, ומדוע נקרא כך? כי הוא היה חופשי ממלכות. מלכים ב' ט"ו ה' ופרוש הרד"ק) בעיר הזאת בעד עניי עמו. בימים ההם לא היתה רשות לאיש אירופה לקנות לו בית בירושלים, ובכן קצרו ידי הכהן מעשות תושיה. ויתייעצו חכמי ורבני הספרדים למכור לו חצר מאחוזת הכולל אשר מחירו מצער, וימכרו לו במחיר 1000 לירה זהב, ותנאי התנו עימו כי אין לו למכור האחוזה לאיש טרם ידרוש את פיהם, אולי יקנוהו הם בכסף אשר לקחו מידו. וישמח האדון כהן על ההצעה ויקן את החצר ויכוננהו לבית חופשית"
אם כן הוקם בית חולים בחצר תלמוד התורה הספרדי שנמכר למשפחת רוטשילד, ונקרא על שם אבי המשפחה מאיר רוטשילד.

בבית החולים היו בסך הכל 18 מיטות.

כמו כל מוסד שנפתח בעת ההיא, גם בית החולים הזה עורר את זעמם של הקנאים הדתיים. בראש המתנגדים היה מנהל קופת ה"פקידים והאמרכלים" באמסטרדם עקיבא לערן. בדבריו, כמו שמביא אותם דר' בן ציון גת בספרו "הישוב היהודי בא"י 1840 – 1881", הוא טוען טענות כמו: אם נשקיע בחולים מה יהיה על הבריאים, או: בנית בניין בית חולים זה רק למען הרושם ולא מוסיף הרבה, אבל התרוץ האמיתי הוא הפחד מהרופאים שיכניסו את ההשכלה שנואת נפשו לירושלים, או כמו שלערן אומר:
"וגם אם ירפאו הגופים יחליאו הנשמות".
את הבית שנפתח תאר הרופא הראשון במוסד – דר' נוימן בספרו "עיר הקודש ויושבי בה":
"הבניין נמצא במקום של אויר בריא וצח ונותן לחולים מראה נהדר על מקום המקדש, על הר המוריה, על חלק של נחל קידרון והר הזיתים.
דרך שער חיצון נכנסים לחצר גדולה מלאת אור שמוקפת על ידי 4 כתלים וצורתה צורת ריבוע. לאורך הכתלים מצויות הדלתות של אולמות החולים, בית מרקחת, משרד הנהלה, בית כנסת ודירות המשרתים. אולמות החולים גבוהים ומרווחים.
המיטות מכונות בשמם של מיטיבי ירושלים, המתנוססים באותיות עבריות מעל כל מיטה ומיטה מתחת למספרה. השמות הם של האדונים והגברות לבית רוטשילד וסיר משה וליידי יהודית מונטיפיורי. מיטות הברזל העשויות באופן יעיל מאד נותנות לחולה את האפשרות להנות ממנוחתו.
מספקים לו לחולה את המלבושים ואת השמיכות וכן את הלבנים ואת כלי המיטה הדרושים.
החדרים והמסדרונות מוארים במנורות שמן, והראשונים מוסקים , אמנם רק לעיתים רחוקות , בפחמי עץ לוחשים, כנהוג במזרח בכלל…"

תפקידו של בית החולים לפי נוימן:
"א. לטפל בחולים בתוך כותלי המוסד.
ב. לטפל בחולים שאינם יכולים להתקבל מפני חוסר מקום בבתיהם ולספק להם את התרופות מבית המרקחת של המוסד.
ג. לתת טיפול רפואי ותרופות לכל החולים המתייצבים בשעות הבוקר במוסד, בלי הבדל מעמד או דת.
את כל התפקידים האלה ממלאים בית החולים והרופא חינם אין כסף.
בית החולים אישפז רק יהודים אבל טיפל גם בערבים ונוצרים.
אחרי דר' נוימן כיהנו כרופאים בבית החולים: דר' יוהניא, דר' רוטהציגל, דר' לונדון, דר' שוורץ ועוד.
בשנת 1888 היו בירושלים 70 מיטות אישפוז ליהודים בבתי החולים: ביקור חולים, רוטשילד והאנגליקני. כל בתי החולים היו בעיר העתיקה. מנהל בית החולים רוטשילד – דר' שוורץ הציע לבנות בית חולים מודרני מחוץ לחומות, ואכן הצעתו התקבלה ונקנה מגרש ברחוב הנביאים של היום. אבן הפינה הונחה ב – י"ז אייר תרמ"ז (1887). בקיץ 1888 הסתיימה הבניה. לבניין היו שלש קומות ובסך הכל 24 מיטות. את דר' שוורץ החליף זמן קצר לאחר מכן דר' ד'ארבלה.

 

כאן היה בית החולים רוטשילד בעיר החדשה

 

ומספר לונץ בספרו "מורה דרך לארץ ישראל וסוריה":

" הבית עומד באמצע החלקה והוא בעל שלש קומות. בקומה התחתונה נמצאים בית-רפואות, בית להכנת הרפואות (לברטוריום), בית התבשיל, בתי האוצר, חדרי המשרתים. בקומה השנייה – חדרי החולים: חדר גדול לגברים, וחדר דומה לו – לנשים, ועל יד כל חדר שלשה תאים קטנים, חדר הנתוח, חדרים להרופא והמנהל. ובקומה השלשית מחלקה מיוחדה לילדים, בית הכנסת, בית ספרים, חדר לבקורים מיקרוסקופיים ועוד."

דב פריימן מספר בשנת 1913 ב"ספר הזיכרון הירושלמי" שיש בבית החולים כבר 45 מיטות, ומשנת 1904 הבית נמצא ברשות חברת כי"ח.

וכתב לונץ:
" …הברון היה כבר זקן ושבע ימים ומסובל בעובדות רבות החליט לנער מעליו משא הנהגת בית החולים, ולמסר את ביה"ח, לאמר את פרי קרן הקים אשר לו והנהגתו (לראשונה לששה חדשים בתור נסיון) לחברת כל ישראל חברים בפריז והיא תשתדל לתקן את כל המגרעות ולנהלו בסדרים נכונים."
בימי מלחמת העולם הראשונה הושבת בית החולים והחצר שלו הפכה למגרש אימונים של הצבא התורכי.
על המשך קורות בית החולים לאחר המלחמה מספרת רופאת הילדים דר' כגן בזיכרונותיה:
"רק כאשר הגיעו כוחות בנות הברית, פתח אותו הרופא הראשי דר' י. סגל לפעילות מוגבלת. שנות המלחמה הותירו את בבניין במצב מעורער מאד, וכאשר המייג'ור ג'יימס רוטשילד ביקר במקום באביב 1918 הוא הוכה בהלם כשנוכח לראות את מצבו. אביו של ג'יימס הברון – אדמונד דה רוטשילד הידוע בכינויו "הנדיב הידוע", הנדבן התומך בישובים יהודיים בארץ ובפיתוחם, חתם על הסכם עם ההסתדרות הציונית באמריקה, לפיו העמיד את בית החולים רוטשילד לרשות היחידה. המגעים הושלמו עם המייג'ור ג'יימס דה רוטשילד במצרים ובארץ. על פי ההסכם היתה משפחת רוטשילד בפריז אמורה לדאוג למימון הנחוץ לתיקונו והתאמתו של הבניין לייעודו הנוכחי וכן להמשיך לתמוך בו לאחר מכן במשך שנים מספר. הטכס הרשמי של חנוכת בית החולים רוטשילד בהנהלתה של יחידת ההסתדרות הציונית באמריקה נערך ביום ה – 3 בנובמבר 1918 – יום השנה הראשון להצהרת בלפור. אך מאז עברו עוד חדשים רבים עד שבית החולים מסוגל היה לפעול כהלכה. היה צריך לחדש לחלוטין את הבניין ולהכניס בו מתקני תברואה מודרניים, לשנות את מבני החדרים והמחלקות ולדאוג להספקת מים. ב – 25/6/1919 נפתח בית החולים והחל לפעול. בית החולים שלי (לילדים) הועבר כולו (20 מיטות) לקומה העליונה של הבניין ששמשה בזמנו כאגף ההנהלה. עכשיו היתה זו מחלקת ילדים של בית החולים ואני הייתי ראש המחלקה."
ההנהלה כאמור היתה של יחידת ההסתדרות הציונית באמריקה ובעצם "ארגון נשות הדסה", ועל כן כונה בית החולים "רוטשילד הדסה".
עם פתיחת בית החולים היו בו 90 מיטות ב – 6 מחלקות – פנימית, ילדים, יולדות, עיניים, עור וכירורגית. תוך זמן קצר נוספו עוד 22 מיטות.
בשלב מסוים היו לבית החולים גם מרפאות חוץ בבית אבושדיד המכונה "בית הקשתות" ברחוב החבצלת של היום.

בנובמבר 1918 נפתח גם בית ספר לאחיות על ידי הנרייטה סולד.

בשנת 1935 הגיע בית החולים לשיא גדלו – 190 מיטות.
בשנת 1939 עלה בית החולים בשמו הנוכחי "הדסה" להר הצופים.
בבניין עצמו תחת ידי "הדסה" היו:
1939 – בית ספר הניסוי של דבורה קאלן.
1942 – בית ספר מקצועי לבנות על שם אליס סליקסברג ממנהיגות נשות הדסה.
1944 – מרכז ברנדייס להכשרה מקצועית לבנים ולבנות.
1970 – ייסוד מכללת הדסה.