ירושלים במהלך הדורות – התקופה היוונית

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

מבוא
עד המאה הרביעית הושפעה ארץ ישראל מתרבויות מזרחיות כמו: בבל, אשור, מצרים, פרס וכד'. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את הארץ והתחילה התקופה היוונית הלניסטית שהביאה איתה תרבות חדשה הנקראת התרבות ההלניסטית. לאחר מות אלכסנדר התחלקה האימפריה לשלשה חלקים: בית תלמי שלט ממצרים בית סלוקוס שלט מסוריה ומוקדון האירופאית היא החלק השלישי. ארץ ישראל הושפעה מבית תלמי בדרום ומבית סלוקוס בצפון. יורשי אלכסנדר הסתמכו על כוחות שכירים בעלי נאמנות מפוקפקת, וכדי להשתמש בכישוריהם כחיילים גם לאחר שחרורם מן הצבא נתנו להם היוונים הטבות שחיזקו את חובתם כלפיהם. היוונים העניקו להם שטחי התיישבות וחייבו אותם לחזור לשרות צבאי בעת הצורך בשטחים שנכבשו על ידם. משך הזמן הגיעו מיוון בעלי מקצוע שנדרשו באיזורי ההתישבות החדשים כמו: פקידים, מהנדסים, מורים, מנהלים וכד'. כל הגורמים הללו החדירו את התרבות ההלניסטית, את השפה היוונית וכן את תרבות הספורט, פתוח הגוף, המדע, התיאטרון, הפוליס היוונית, הדמוקרטיה וכד'. ברור שההשפעה היתה דו צדדית כלומר גם המתיישבים היוונים הושפעו מהאוכלוסיה המקומית. בתולדות עמנו נקראת השפעת התרבות היוונית כ"התיוונות" והתנגשות התרבויות הגיעה להתנגשות פיזית.
אלכסנדר מוקדון ויורשיו
על כיבוש ארץ ישראל מספרת הגמרא (בבלי יומא ס"ט.)
"יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרוס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם: למה באתם? אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים."

סיפור דומה נמצא אצל יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות היהודים י"א 317 – 339). אבל שם הכוהן היה "ידוע" והפגישה היתה בהר הצופים.
אחרי מות אלכסנדר שלטו בירושלים בית תלמי בין השנים 301 – 200 לפנה"ס. תקופה זו היתה שלוה יחסית אם כי ידוע הספור על נסיונו של תלמי ה – 4 לחדור אל בית המקדש. וכך מסופר בספר המכבים ג' פרק א' י' – י"ב:
"ויזם לבוא אל קודש הקדשים. ויאמרו אליו לא יתכן לעשות כדבר הזה כי גם בני העם גם כל הכהנים לא יוכלו לבוא שמה בלתי אם הכהן הגדול הממנה על כולם ואף הוא רק פעם אחת בשנה ולא שמע ולא האזין להם. ויבז בליבו לדת ולא חדל עוד מזדונו ויגד להם כי עליו לבוא שמה ויהי מה….."
וכאשר התעקש תלמי למרות התחינות ונכנס לקודש הקדשים:
"והאלהים הרואה כל אב ראשון קדוש בקדושים שמע את דברי התחינה התמימה ויך את המתגאה כך בזדון ועוז מכה גדולה. ויניעהו כנוע קנה לפני רוח עד אשר נפל לארץ דומם ונכה אבריו עד לא יכול למלל דבר כי הוכה במשפט צדק. ויראו רעיו ושומרי ראשו את מוסרו אשר באהו כי קשה הוא, ויראו פן יגוע וימהרו ויסחבוהו מן המקום ההוא ותאחזם אימה גדולה ויחרדו…" (מקבים ג' ב' כ"א – כ"ג)
בשנת 201 לפנה"ס עזרו היהודים לאנטיוכוס השלישי במלחמתו נגד התלמיים ואכן הוא ניצח אבל הנזק בירושלים היה רב. אנטיוכוס השלישי היה אסיר תודה ליהודים ופטר אותם ממיסים במשך 3 שנים והעניק להם חמרים לתיקון המקדש (לפי קדמוניות י"ב 138 – 144).
אנטיוכוס השלישי קבע מדיניות כללית של חופש דתי וחופש לשמור על מינהגי האבות לא רק כלפי היהודים אלא גם כלפי עמים אחרים הנתונים לשליטתו. אבל כאשר היה צריך למלא את קופתו המתרוקנת פנה אל העמים בשליטתו ותבע מהם לתרום מאוצרות מקדשיהם.
במבט לעתיד ירושלים לא היתה פוליס יוונית, הכוהן הגדול לא היה מלך, לא היה צבא יהודי ולכן מצבה היה לא יציב.
אחרי אנטיוכוס השלישי השליט היה סלווקוס הרביעי שמלך בין השנים 187 – 175 לפנה"ס.
אנטיוכוס אפיפנס
אחריו מלך אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) ויסון אחיו של הכוהן הגדול חוניו החליט לקנות את הכהונה הגדולה ולהפוך את ירושלים לעיר הלניסטית:
"אבל אחרי מות סלוקוס ואנטיוכוס המכונה אפיפנס קיבל את המלוכה שאף יסון אחי חוניה אל הכהונה הגדולה בהבטיחו למלך בהתראותו איתו שלש מאות וששים כיכר ומהכנסות אחרות שמונים כיכר. ועל אלה הבטיח בכתב עוד מאה וחמישים אם ינתן לו הרשיון להקים בכוחו גימנסיון (מוסד חינוכי המאזן בין הגוף והרוח) ואפביה (מוסד חינוכי לבני נוער שהכשיר אותם להיות אזרחי הפוליס) ולרשום את אנשי ירושלים לאנשי אנטיוכיה. וכאשר הסכים המלך והוא קיבל את כוח הממשלה מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות." (מקבים ב' ז' – י')
למעשה הכהונה הגדולה הוענקה לכוהן הגדול לכל חייו, ויסון הפר זאת בעזרת היוונים, אם כי יש לציין שהוא בא ממשפחת הכוהנים הגדולים (צדוק).
לאחר שלש שנים הגיע כוהן אחר – מנלאוס אל המלך והציע לו שוחד גדול יותר בתנאי שהמלך ידיח את יסון וימנה אותו לכוהן גדול.
"והוא (מנלאוס) בעמדו לפני המלך ובפארו אותו בפני השלטון השיג את הכהונה הגדולה לנפשו בהוסיפו על (מתן) יסון שלש מאות כיכר כסף. ובקחתו את פקודת המלך בא ולא הביא איתו דבר ראוי לכהונה הגדולה כי אם בא בחמת עריץ אכזרי ובזעם פריץ חיות." (מקבים ג' כ"ד – כ"ה)
מנלאוס רצח את חוניו הכוהן הגדול החוקי שהודח על ידי יסון, וכדי לשלם את חובו למלך שדד את המקדש.
מנלאוס היה כוהן אבל לא מהמשפחה ה"נכונה" של הכוהנים הגדולים, אלא ממשפחת בילגא.
בשנת 169 לפנה"ס ערך אנטיוכוס מסע מלחמה נגד מצרים וכשחזר נכנס לירושלים ושדד את המקדש:
"וישב אנטיוכוס אחרי הכותו את מצרים בשנת מאה ארבעים ושלש ויעל על ישראל ועל ירושלים בעם כבד. ויבוא אל המקדש בגאווה ויקח את מזבח הזהב ואת מנורת המאור ואת כל כליה. ואת שולחן המערכת ואת הקשוות ואת המזרקות ואת כפות הזהב ואת הפרוכת ואת העטרות ואת עדי הזהב אשר לפני ההיכל ויפצל הכל. ויקח את הכסף ואת הזהב ואת כלי החמדה ויקח את אוצרות המטמונים אשר מצא. ובקחתו הכל שב לארצו ויעש הרג רב וידבר בגאות רבה. ויהי אבל גדול בישראל בכל מקומותיהם." (מקבים א' א' כ – כ"ה)
שנה לאחר מכן (168 לפנה"ס) שוב ערך אנטיוכוס מסע מלחמה למצרים. לירושלים הגיעו שמועות על מות המלך, ויסון ראה בזה הזדמנות להינקם באויביו. הוא דחק את מנלאוס מירושלים וערך טבח בתומכיו. (לפי מקבים ב' ה')
כאשר חזר אנטיוכוס ממצרים הוא היה מתוסכל שכן הרומאים מנעו ממנו מלהביס את תלמי, ואת מעשי יסון החשיב כמרד. הוא כבש את ירושלים וכיבוש זה לווה בטבח ומכירת תושבים לעבדים. הוא הקים אז מצודה בעיר התחתונה בשם "חקרא" עבור הכוחות היוונים ותומכיהם מקרב היהודים.
ומספר יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות י"ב 252)
"ואת חלקי העיר הנאים ביותר שרף, ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרא בעיר התחתונה כי היתה רמה ונישאה על פני המקדש ולפיכך חוזקה בחומות גבוהות ובמגדלים והציב משמר מוקדוני בתוכה. נוסף על אלה נשארו בחקרא רשעי העם ובני בליעל, ומידם של אלה עלתה להם לאזרחים לסבול רעות ונוראות."
אנטיוכוס גוזר גזירות דת:
"ויכתוב המלך את כל מלכותו להיות כלם עם אחד ולעזוב כל איש את חוקותיו ויקבלו כל העמים כדבר המלך. ורבים מישראל רצו בעבודתו ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ ולמנוע עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים ולטמא מקדש וקדושים ולבנות במות והיכלות ופסילים ולהקריב חזירים ובהמות טמאות ולהניח את בניהם בלתי מולים ולשקץ את נפשותם בכל טמא ופיגול. לשכוח את התורה ולהחליף את החוקים, ואשר לא יעשה כדבר המלך ימות. ככל הדברים האלה כתב למלכותו ויפקד פקידים על כל העם ויצו לערי יהודה להקריב בעיר ועיר. ויתחברו אליהם רבים מן העם כל עוזב תורה ויעשו רעות בארץ, וישימו את ישראל במחבואים בכל מנוסם.
ובחמישה עשר יום בכסלו בחמש וארבעים ומאת שנה (167 לפנה"ס) בנו שיקוץ משומם על המזבח (בבית המקדש) ובערי יהודה מסביב בנו במות ובפתחי הבתים והרחובות זבחו וספרי התורה אשר מצאו שרפו באש בקרעם. ובכל אשר ימצא בידי איש ספר ברית וכל אשר יחפוץ בתורה דת המלך להמיתו. בתקפם עשו כן לישראל לנמצאים חדש בחדשו בערים. ובחמישה ועשרים לחודש הקריבו על הבמה אשר על המזבח. ואת הנשים אשר מלו את בניהן המיתו על פי פקודה. ויתלו את העוללים בצואריהן ואת בני בתיהן ואת המלים אותם (המיתו). ורבים בישראל היו אמיצים ויתחזקו לבלתי אכל טמא ויבחרו למות לבלתי הטמא במאכלים ולבלתי חלל ברית קדש וימותו. ויהי קצף גדול על ישראל מאד." (מקבים א' א' מ"א – ס"ד)

החשמונאים

באתר טבלת "שושלת החשמונאים"
בשנת 167 לפנה"ס פרץ המרד במודיעין כשבראשו משפחת בית חשמונאי: האב מתיתיהו ובניו: יהודה, יונתן, שמעון, יוחנן ואלעזר.
יהודה ניצח בכמה קרבות חשובים: בשומרון, בית חורון, אמאוס ובית צור.

בשנת 164 לפני הספירה מת אנטיוכוס והמצביא היווני ליסיאס חזר לסוריה וזו היתה הזדמנות עבור יהודה לטהר את המקדש:
"ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אויבינו נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. ויקהל כל המחנה ויעלו הר ציון ויראו את המקדש שומם ואת המזבח מחולל והשערים שרופים ובחצרות גדלים סבכים כמו ביער או כמו באחד ההרים והלשכות שוממות. ויקרעו את בגדיהם….. אז אמר יהודה לאנשים להלחם את אשר במצודה (חקרא) עד אשר יטהר את המקדש. ויבחר כהנים תמימים, חפצי תורה ויטהרו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא…… ויתצו את המזבח….. ויקחו אבנים שלמות על פי התורה ויבנו מזבח חדש כראשון ויבנו את המקדש ואת פנים הבית, ואת החצרות קדשו. ויעשו כלי קודש חדשים ויביאו את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל ויקטרו על המזבח ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל. וישימו על השולחן לחם ויורידו את הפרוכות ויכלו את כל המעשים אשר עשו וישכימו בבוקר בחמישה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו בשמונה וארבעים ומאת שנה ויקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו…… ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה…… ויקים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה מיום חמישה ועשרים לחדש כסלו בשמחה וגיל." (מקבים א' ד' כ"ח – ל"ו)
הניצחון לא היה שלם כי החקרא נשארה יוונית.

בקרב בית זכריה ניצח הצבא הסלווקי.
גם בכהונה הגדולה חלה מהפיכה כאשר מנלאוס הכוהן הוצא להורג ובמקומו מונה כוהן גדול אחר – מתיוון בשם אלקימוס.
בקרב "כפר שלמא" ובקרב "חדשה" ניצח יהודה המכבי כאשר בקרב "חדשה" נהרג המצביא היווני ניקנור ויום הריגתו הפך לחג "יום ניקנור". אבל בקרב אלעשה נחל יהודה תבוסה ומת בקרב.
במקום יהודה שלט אחיו הקטן יונתן, וכשמת הכוהן הגדול אלקימוס היתה יהודה 7 שנים ללא כוהן גדול עד למינויו של יונתן לכוהן גדול על ידי אלכסנדר באלאס השליט הסלווקי. את איגרת המינוי מביא ספר המקבים א' (י' י"ח – כ'):
"המלך אלכסנדר לאח יונתן שלום. שמענו עליך כי איש גבור חייל אתה ושאתה מתאים להיות ידידינו. ועתה העמדנוך היום לכהן גדול לעמך, ואוהב המלך תקרא"
בשנת 143 לפנה" ס נרצח יונתן על ידי שר הצבא של סוריה – טריפון, שראה ביונתן המתחזק איום. את מקום יונתן מילא אחיו שמעון.
בשנת 142 לפנה"ס ניצל שמעון את הסכסוכים הסלבקיים הפנימיים ויהודה הפכה למדינה עצמאית שלא משלמת מיסים ליוונים:
"בשנת שבעים ומאה הוסר עול הגויים מישראל ויחל עם ישראל לכתוב ספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים." (מקבים א' י"ג מ"א – מ"ב)
בשנת 140 לפנה"ס קיבל שמעון מינוי לשלוט מאסיפת עם:
"בשמונה עשר באלול בשנת שתיים ושבעים ומאה היא השנה השלישית לשמעון כהן גדול שר עם אל. בקהל גדול של כוהנים ועם וראשי אומה וזקני הארץ הודע לנו, אחרי אשר פעמים הרבה היו מלחמות בארץ ושמעון בן מתיתיהו בן בני יהויריב ואחיו, שמו את נפשם בכפם ויעמדו נגד אויבי עמם לקיים את מקדשם ואת התורה ובשם גדול פארו את עמם……. ובימיו (של שמעון) הצליח בידו לגרש את הגויים מארצם ו(גם את אלה) אשר בעיר דוד אשר בירושלים אשר עשו להם מצודה (חקרא) אשר ממנה היו יוצאים ומטמאים מסביב למקדש ויעשו רעה רבה בקודש. ויושב בה (בירושלים) אנשים יהודים ויבצרה לבטחון הארץ והעיר ויגבה את חומות ירושלים……. וכי היהודים והכוהנים נאותו להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם עד אשר יקום נביא אמת, ולהיות להם לשר צבא ולדאוג למקדש ולהעמיד בידו מלאכתו ועל הארץ ועל הנשק ועל המבצרים." (מקבים א' י"ד כ"ז – מ"ב)
למעשה שמעון הוא לא ממשפחת הכהנים הגדולים וגם לא ממשפחת המלכים ולכן המינוי שלו הוא זמני, עד אשר יקום נביא אמת.
שמעון הרס גם את החקרא, וכך נכתב בספר קדמוניות היהודים של יוסף בן מתיתיהו:
"שכן שמעון כבש את גזר ואת יפו ואת יבנה ולכד גם את החקרא שבירושלים והרסה עד היסוד שלא (תוכל) לשמש מעוז לאויבים שיכבשוה להרע כמו אז. לאחר שביצע זאת נראה לטוב מאד ולמועיל לפרק גם את ההר שעליו עמדה החקרא כדי שבית המקדש ירום עליו. עמד וקרא את העם לאסיפה ושידל אותו לעשות את הדבר הזה בהזכירו אותם מה שסבלו מידי המשמרות ופליטי היהודים ומה שהם עלולים לסבול אם יחזור ויכבוש נכרי את המדינה ויעמיד בה חיל מצב. בדברים האלה לקח את לב העם שכן יעצו דברים שהם לטובתו וכולם נתנו את ידם לכך ופירקו את ההר ולא הפסיקו מעבודתם לא בלילה ולא ביום, ותוך שלש שנים תמימות ערו עד היסוד ועד המישור החלק. מאותו זמן והילך התנשא בית המקדש מעל לכל לאחר שהחקרא וההר שעליו עמדה נהרסו." (קדמוניות י"ג 215 – 217)
לימים דרש שליט סוריה אנטיוכוס סידטס להחזיר לו את הערים שנכבשו וכן את החקרא או כסף תמורתן , אבל שמעון ענה לו:
"ויען שמעון ויאמר לו: לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש נכרים משלנו כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה…." (מקבים א' ל"ג)

 

 

סידטס ערך מלחמה נגד שמעון והפסיד בה לבנו של שמעון – יוחנן.
שמעון נרצח בשנת 134 לפנה"ס בידי תלמי בן חבוב חתנו ביריחו, במזימה שרקם אנטיוכוס סידטס היווני.
את שמעון החליף בנו יוחנן הורקנוס. תקופתו היתה תקופה טובה ליהודה שכן הוא לא היה משועבד ליוונים ולכן יכול היה להרחיב את ממלכתו. הוא כבש עמים שכנים (אדומים, נבטים ויטורים) ופתח במדיניות חדשה של גיור אותם עמים. במדיניות החוץ שלו הוא היה ביחסים טובים עם רומא ועם בית תלמי. מעניין שהוא היה הראשון שצרף לשמו שם יווני – הורקנוס, לצד שמו העברי. שלטונו היה שלטון חילוני ותקוות החלק הדתי בעם לשינוי בכוון זה נכזבה.
יוחנן נפטר והוריש את הכהונה הגדולה לבנו יהודה אריסטובולוס ואת השלטון הוריש לאלמנתו.
אריסטובולוס השתלט על כל התפקידים הממלכתיים ואת אימו כלא בבית סוהר עד שמתה ברעב. את אחיו אנטיגונוס שפיקד על כיבוש הגליל רצח.
הוא שלט שנה בלבד ומת ממחלה. הוא המשיך במדיניות אביו ובשנה זו כבש את הגליל (פרט למערבו) וגייר את שבטי היטורים שחיו שם.
אחריו שלט אחיו – אלכסנדר ינאי. ינאי נשא את שלומציון אלמנתו של אחיו יהודה אריסטובולוס ואחותו של אחד מגדולי הרבנים הפרושים – שמעון בן שטח. ינאי כבש עוד שטחים, ויהודה בתקופתו הגיעה לשיא גודלה. מבחינה חברתית בתקופתו היה עימות גדול בין הפרושים לצדוקים והוא תמך בצדוקים, ולכן הפרושים מרדו בו. במסגרת דיכוי מרד זה נהרגו עשרות אלפי אנשים כאשר ינאי הסתמך על חיל שכירים. משך הזמן נעשה ינאי יותר מפויס ואפילו ציוה על אשתו להתפייס עם הפרושים. ינאי נהרג בקרב בשנת 76 לפנה"ס.
עם מותו של ינאי הפכה אשתו שלומציון (שלומית אלכסנדרה) למלכה כאשר בנה הורקנוס היה הכוהן הגדול ובנה השני אריסטובולוס היה מפקד הצבא. מבחינת מדיניות חוץ תקופתה היתה תקופת שלום. מבחינה פנימית שלומציון תמכה בפרושים וקרבה אותם אליה. את הצדוקים הוציאה מהשפעה דתית אבל אנשיהם קיבלו תפקידים צבאיים שונים. הדבר גרם למתח רב ובעיקר בין שני בניה כאשר אריסטובולוס התקרב לצדוקים והורקנוס לפרושים.
כאשר המלכה חלתה ניצל זאת אריסטובולוס קיבץ סביבו אנשים (צדוקים) וכבש 22 מבצרים. כגמול אסרה אימו את אשתו וילדיו במצודה שליד המקדש (הבירה), וכאשר מתה פרץ ריב האחים במלוא עוזו:
"מיד יצא אריסטובולוס למלחמה עליו וכשערך את הקרב ליד יריחו ברחו רבים מאנשי הצבא של הורקנוס אל אחיו. אחר הדבר הזה ברח הורקנוס אל המצודה ששם היו אשתו של אריסטובולוס וילדיו אסורים מטעם אמו, כפי שאמרנו קודם לכך. והוא תקף ולקח את היריבים שנמלטו אל תחום בית המקדש. ולאחר שבא בדברים עם האח בדבר פשרה, שם קץ לאיבה בתנאי שאריסטובולוס ימלוך, והוא, הורקנוס יחיה חייו בלי להתערב ויתענג בלא פחד על הרכוש שיש לו. על פי תנאים אלה עשו על כך הסכם ביניהם בבית המקדש ואשרו את ההסכם בשבועות ובתקיעת כף ימינם וחיבקו זה את זה לעיני כל העם והלכו, אריסטובולוס לבית המלכות והורקנוס אל ביתו של אריסטובולוס כאחד העם." (קדמוניות היהודים י"ד 4 – 7)
הסכם הפשרה לא האריך ימים. הורקנוס חבר לחרתת מלך הנבטים בעצת יועצו אנטיפטר האדומי והם שמו מצור על ירושלים.
על אנטיפטר כתב יוסף בן מתיתיהו:
"היה לו להורקנוס ידיד אדומי ושמו אנטיפטרוס, בעל נכסים רבים, איש פעלים ומחרחר ריב מטבעו, והוא אויבו של אריסטובולוס וחלק עליו מחמת חיבתו להורקנוס" (קדמוניות י"ד 8)
באותו זמן הגיע לירושלים סקברוס שליחו של המצביא הרומאי הגדול פומפיוס ושני האחים פנו אליו לעזרה. בכוח הכסף הצליח אריסטובולוס לשכנע אותו וסקברוס הסיר את המצור מעל ירושלים כאשר ציוה על הנבטים לסגת מעל העיר, ואם לא יעשו כן הם יחשבו לאויבי הרומאים. כאשר שב סקברוס לדמשק התנפל אריסטובולוס על כוחות הורקנוס והסב לו אבידות 6000 נפש ובהם גם אחיו של אנטיפטר. כאשר הגיעה פומפיוס לדמשק הגיעו לשם גם האחים ושליחיהם ושיטחו לפניו את טענותיהם. פומפיוס הורה להם שיישבו בשקט עד שהוא יגיע לארצם ויישב את המחלוקות. אבל אריסטובולוס נקט בפעילויות מלחמתיות ולכן יצא פומפיוס נגדו ובסופו של דבר שם אותו במאסר ועלה לכוון ירושלים.

וממשיך לספר יוסף בן מתיתיהו:
"בפנים (העיר) היה ריב כי הבריות היו חלוקים בדיעותיהם על המתרחש: לקצתם (אנשי הורקנוס) היה נראה היה כי יש להסגיר את העיר לידי פומפיוס, ואילו הנוטים אחרי אריסטובולוס יעצו לסגור (את העיר) בפני (פומפיוס) ולהילחם וגם מפני שאריסטובולוס מוחזק במאסר. הללו הקדימו ותפסו את המקדש והרסו את הגשר (כיום נקרא גשר וילסון) הנטוי ממנו אל העיר והתכוננו למצור. אולם האחרים (אנשי הורקנוס) קיבלו את הצבא והסגירו ביד פומפיוס את העיר ואת בית המלך……. תחילה הביא (פומפיוס) לפני אלה שבפנים דברי פשרה, וכשלא שמעו לדברים שהכריז, ביצר את המקומות סביב, והורקנוס שימשו ברצון בכל דבר. עם שחר תקע פומפיוס את מחנהו בצד צפון של בית המקדש שמשם נוח היה לתקפו….. הצד אל העיר היה משופע, לאחר שנותק הגשר. במקום שנמצא בו פומפיוס הלכה והתרוממה סוללה……. לאחר שהתמלאה התעלה, בקושי בגלל העומק שלא היה לו סוף, הקים פומפיוס את כלי המשחית ואת כלי המלחמה שהובאו מצור, ותקף ורגם את בית במקדש באבני בליסטראות. ואילו לא היה מנהג אבות בידינו לנוח בימות השבת, לא היתה הסוללה יכולה להיגמר, מפני שהיהודים היו מונעים (זאת), שכן החוק מתיר להתגונן כשהאויבים פותחים בקרב ותוקפים, ואוסר כשהם עושים דבר אחר. הרומאים כשנתנו אפוא את דעתם, לא ירו ביהודים באותם ימים שאנו קוראים להם שבת ולא יצאו לקראתם לתגרות ידיים, אלא הקימו סוללה ומגדלים והקריבו את כלי המשחית, כדי שיהיו מוכנים להשתמש בהם ביום הבא. מכאן יכול אדם ללמוד את מידת החסידות המופלגה שאנו נוהגים כלפי אלהים ואת שמירת החוקים (שהכוהנים) לא נמנעו כלל מעבודת הקודש בשעת המצור מפני פחד, אלא פעמיים ביום, בבוקר ובתשע שעות בערך, היו מקריבים על המזבח, ולא הפסיקו את הקרבנות אפילו בשעת הדחק של התקפות. ואכן בשעה שנכבשה העיר בחודש השלישי ביום הצום (חודש שלישי מהתחלת המצור ביום כיפור)…… שחטו האויבים המתפרצים את אלה שהיו בבית המקדש ואלה שעסקו בקרבנות המשיכו על אף זאת לשרת בקודש, ולא הפחד לחייהם ולא המון אלה שכבר הלכו ונהרגו אילצום לברוח. אלא שסבורים היו שמוטב שיסבלו את כל הסבל המזומן להם ליד המזבחות ממש ולא יעברו על אחד החוקים………
כל המקום נמלא מעשי הרג…… מן היהודים נפלו כשנים עשר אלף ואילו מן הרומאים רק מועטים מאד…….לא קטן הוא החטא שחטאו לבית המקדש, שאסור היה לדרוך בו ולראותו בימים שלפני כן, כי פומפיוס ולא מעטים מבני לווייתו נכנסו פנימה וראו מה שאסור היה לשאר בני אדם, חוץ מן הכוהנים הגדולים בלבד." (קדמוניות היהודים י"ד 58 – 72)
כיבוש ירושלים על ידי הרומאים היה בשנת 63 לפנה"ס ולמעשה אז חדלה יהודה להיות עצמאית והחלה התקופה בה שלטה על הארץ רומא, וכתב יוסף בן מתיתיהו:
"אסון זה גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס בריבם זה עם זה, שכן קיפחנו את חירותנו ונעשינו נתינים לרומאים והוכרחנו להחזיר לסורים את הארץ שרכשנו בנשקנו לאחר שלקחנו אותה מהם. ונוסף על כך הוציאו הרומאים מידינו בתוך זמן קצר עשרת אלפים כיכר ומעלה, ושלטון המלוכה שהיה נתון קודם לכן למשפחת כוהנים גדולים נעשה משרת כבוד מתוך העם." (קדמוניות היהודים י"ד 77 – 78).
חומת ירושלים החשמונאית
לפני החורבן הקיפו את ירושלים שלש חומות שנקראו על ידי יוסף בן מתיתיהו לפי זמן בניתן הכרונולוגי: החומה הראשונה השניה והשלישית. החומה הראשונה היא החומה שנבנתה על ידי החשמונאים ויוסף בן מתיתיהו מתאר את מהלכה:
"העתיקה ביותר מבין שלש החומות היתה בלתי ניתנת להיכבש הן מחמת העמקים שסובבוה מכל צד והן מחמת ההר שעליו היתה בנויה. אבל מלבד יתרון מיקומה היתה גם בנויה בחוסן…… היא התחילה מן הדרום במגדל שהיה נקרא היפיקוס (בימיו) והיתה נמשכת עד הכסיסטוס (רחבה ציבורית) ואחר כך היתה נוגעת בבולי (לשכת הגזית?) והיתה מסתיימת בצד המערבי של המקדש. והתחילה באותו מקום (מגדל היפיקוס) בכוון השני בצד מערב. היא ירדה על יד המקום שהיה נקרא בטסו אל שער האיסיים ולאחר מכן היתה פונה לצפון מעל מעיין השילוח ושוב נטתה לצד מזרח לעבר בריכת שלמה ואחרי שעברה מקום שהיה נקרא עופל הגיעה לבסוף לסטיו המזרחי של המקדש"(מלחמות ד' א' ב')
הארכיאולוג נחמן אביגד חיפש את החומה בתוואי הצפוני שלה, וכך סיפר:
"כאשר יצאתי לחפש שריד אותנטי בקו הצפוני של החומה הראשונה, היינו שרויים בציפיה דרוכה לקראת התוצאות, הרי זו היתה הפעם הראשונה שזומנה חפירה לפי הנחיות ששאבו ממקור ספרותי…… חפרנו במקום הנמצא 35 מטר דרומית לרחוב השלשלת בתוואי המשוער של החומה הראשונה. הספק כרסם בנו, אם נצליח להגיע לתוצאות חיוביות בשטח המצומצם של החפירה שלא ניתן להרחיבו לשום צד……. אבל התוצאות הסופיות היו חיוביות למעלה מהמצופה. בתוך הבור, ששטחו לא עלה על 10X12 מ' היה מגדל רבוע 9X9 מ' כאילו גזור על פי מידה. ממש בול! בליבי חשבתי: כל הכבוד ליוסף בן מתיתיהו, שוב הוכיח את מהימנותו בתיאוריו הטופוגרפיים. ואנחנו? פשוט שיחק לנו המזל, אלא שהפעם היה זה לפי הזמנה." ("העיר העליונה של ירושלים" – פרופ' נחמן אביגד)
באשר לשאלה מי בנה את החומה הראשונה נאמר בספרי המקבים:
"וישב יונתן בירושלים ויחל לבנות ולחדש את העיר ויאמר לעושי המלאכה לבנות החומות והר ציון מסביב אבני מחצב למבצר ויעשו כן" (מקבים א' י' י' – י"א)
המילים החשובות הם "ויחל" ו"לחדש" כלומר הוא התחיל במלאכה והוא לא בנה חומות חדשות אלא חידש חומות ישנות או שיפץ אותן.
פסוק נוסף בנושא לגבי שמעון:
"וימהר (שמעון) לכלות את חומות ירושלים ויבצרה מסביב" (מקבים א' י"ג י')
כלומר יונתן התחיל ושמעון כילה, אבל עוד מלך חשמונאי מוזכר באשר לחומות:
"ויתר דברי יוחנן (בן שמעון) ומלחמותיו וגבורותיו אשר עשה ובנין החומות אשר בנה ומעשיו הנה הם כתובים על ספר ימי כהונתו הגדולה למן אשר היה כהן גדול אחרי אביו" (מקבים א' ט"ז כ"ג – כ"ד)

הבירה
הבירה היתה מצודה יהודית שנבנתה בצפון מערב הר הבית על גבעה ששלטה על הר הבית ונקראה לימים גבעת האנטוניה. המקום מוזכר כבר בספר נחמיה:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִבְנְתָה הַחוֹמָה וָאַעֲמִיד הַדְּלָתוֹת וַיִּפָּקְדוּ הַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַלְוִיִּם. ב וָאֲצַוֶּה אֶת-חֲנָנִי אָחִי וְאֶת-חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל-יְרוּשָׁלִָם כִּי-הוּא כְּאִישׁ אֱמֶת וְיָרֵא אֶת-הָאֱלֹהִים מֵרַבִּים. ג ויאמר (וָאֹמַר) לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד-חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ וְהַעֲמֵיד מִשְׁמְרוֹת יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִישׁ בְּמִשְׁמָרוֹ וְאִישׁ נֶגֶד בֵּיתוֹ.
(נחמיה ז' א' – ג')
הבירה גם מופיעה באיגרת אריסטיאס (איגרת אריסטיאס היא חיבור יהודי-הלניסטי אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה בשלהי תקופת בית שני, במאה השנייה לפנה"ס, היא נמנית עם "הספרים החיצוניים" שלא נכנסו לתנ"ך) וכך נאמר בה:
"ולמען דעת הכל עלינו לבירה אשר על יד העיר וסקרנוה. היא יושבת במקום הגבוה ביותר ומחוזקת במגדלים רבים העשויים אבני בנין גדולות עד ראשיהם להגן, כמו שנודע לנו, על המקומות אשר על יד המקדש. ואם תקרה מהפיכה או מרד או התפרצות אויבים לא יוכלו לפרוץ אל החומות אשר סביב לבית. על מגדלי הבירה ערוכים קלעים ומכונות שונות וגם מקום זה גבוה מן החומות הנזכרות. המגדלים נשמרים בידי אנשים הנאמנים ביותר ואשר נתנו לארץ מולדת אותות גדולים על נאמנותם. אלה, אין להם רשות לצאת מן הבירה זולתי בחגים ואף אז רק חלקים חלקים. ואין רשות להביא כל איש וזהירות גדולה ינהגו בזה. (איגרת אריסטיאס ק' – ק"ג)
על הבירה החשמונאית כתב יוסף בן מתיתיהו:
"בצד צפון נבנתה מצודה בעלת זוויות מוקפת חומה מוצקה ומצוינת בעצמתה. את המצודה הזאת בנו המלכים והכוהנים הגדולים לבית חשמונאי לפני הורדוס וקראו לה בירה, כדי להניח שם את בגדי הכהונה שהכהן הגדול מתעטף בו רק בשעה שהוא צריך להקריב." (קדמוניות ט"ו 403)