מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות
מבוא
את הפרק על התקופה העותומנית אחלק לשני חלקים: האחד יעסוק במאות 16, 17, 18 והשני במאה ה- 19 שכן השינויים במאה ה – 19 היו כל כך גדולים ומשמעותיים והם מצריכים התייחסות נפרדת.
הנסיכות העותומנית קמה בשלהי המאה ה – 13. במאות ה – 14 וה – 15 שלטונם התפשט לאזור חצי האי הבלקני ואנטליה ובשנת 1453 כבשו את קונסטנטינופוליס, ובזה ירדה הקיסרות הביזנטית מעל במת ההיסטוריה. לקונסטנטינופוליס הם קראו איסטנבול. באירופה הם נבלמו בוינה אבל כבשו שטחים בעירק, סוריה, ארץ ישראל, בחצי האי ערב לאורך ים סוף (גם את מכה ומדינה) ואת כל השטחים שמדרום לים התיכון עד הסהרה מדרום, ועד מרוקו במערב (לא כולל).
בתחילת שנת 1517 ניצחו העותומנים את הממלוכים ליד קהיר ובזה תמה התקופה הממלוכית. כובש ירושלים היה סלים הראשון. בשנים 1520 – 1566 עמד בראש האימפריה הסולטן סולימן המכונה "המפואר" והוא זה שבנה את חומת ירושלים הנוכחית.
לאחר מות סולימן נעצרה התפשטות האימפריה ובמאה ה – 18 החלה האימפריה לאבד שטחים ולשקוע, שלטונם במחוזות רחוקים נחלש וגורמים מקומיים התחזקו על חשבונם.
מתחת לסולטן כיהנו שני אנשים: האחד נקרא שיח' אל אסלם שעמד בראש ההיררכיה הדתית, והשני היה הוזיר הגדול שעמד בראש ההיררכיה החילונית.
האימפריה העותומאנית התחלקה לפלכים, שבראשם עמד ה"ואלי", שהתחלקו למחוזות שהתחלקו לנפות. ירושלים היתה מחוז בפלך דמשק ובראשה עמד סנג'ק ביי, והיו לה שתי נפות בתחילה – ירושלים וחברון ובמאה ה – 16 נוספה נפה נוספת באזור הר טוב של ימינו.
הכוח הצבאי המובחר של העותומנים היו היאניצ'רים שרובם גויסו בשיטה דומה לזו של גיוס הממלוכים. שיטת הגיוס נקראה דֵיוְשִירְמֶה – איסוף בכפיה. מדובר בגיוס ילדים נוצרים שקיבלו חינוך איסלמי טוב וטיפחו בהם את הנאמנות לשליט. המגוייסים היו עבדיו של הסולטן לכל ימי חייהם. מלבד זה שהם שימשו בגדודים הנבחרים של היניצ'רים, הם כיהנו גם במשרות בכירות. שקיעתם של היניצ'רים החלה כאשר יחידות אלה נפתחו למוסלמים בני חורין שהיוו פוטנציאל לחץ על הסולטן , ואז רמתם ונאמנותם התדרדרו.
בראש הממשל בירושלים עמד מושל שמונה על ידי הואלי של דמשק או ישירות מאיסטנבול. בדרך כלל הוא "קנה" את משרתו ובימי ממשלתו הוא רצה להחזיר את ההשקעה בתוספת רווח הגון. מצב זה היה לרעת התושבים שלעיתים קרובות לא יכלו לעמוד בנטל.
הקאדי של ירושלים מונה ישירות על ידי השיח' אל איסלאם. בדרך כלל הוא היה תורכי ומונה לשנה. הוא היה אמור לייצג את הצדק אבל לעיתים היו מעורבים ב"צדק" אינטרסים אישיים, כסף ושוחד. על מערכת השלטון אפשר ללמוד מספור אחד המושלים – מוחמד אבן פארוח' שמשל בירושלים בשנות העשרים של המאה ה – 17 וכך כתב איש ירושלים (מתוך יערי – זכרונות א"י):
"ויהי היום קם הרשע בן רשע מחמד בן פרוך, בעל מום רע, סומא באחת מעיניו וינשאו ליבו לקנות מאת משנה המלך את ממשלת ירושלם לימים ידועים. ויבוא ירושלמה ושלוש מאות איש עימו, אחוזי חרב וגבורי חיל המכונים סיימיניש (חיילים שכירים) ויסר השר מוחמד מגבירה (המושל הקודם הודח). ויחל לרדות בקרית מלך רב באכזריות משונה, ויכבד עולו על צוארינו, וגם על הישמעאלים והנוצרים, יותר מכל אשר היו לפניו, ויפקד שומרים בכל הדרכים, לבלתי נתון מקום לשום אדם לצאת מן העיר, והיו מביאים אותם כפותים, ומייסרים אותם ביסורים משונים, ולוקחים ממונם. ויתן עיניו בעשירי עם הארץ (המוסלמים) ובעל כורחם הוציא מידם כסף וזהב לרוב……"
ירושלים העותומנית
ירושלים הרוויחה מהכיבוש העותומני שכן הסולטן סולימן המפואר השקיע בפיתוחה, אבל כל זה נפסק אחריו, ובאין פיתוח התחילה ההתדרדרות.
ירושלים היתה עיר לא חשובה מבחינה כלכלית ואסטרטגית ועיקר חשיבותה היתה דתית. היא משכה אליה עולי רגל והיה לה תפקיד חשוב כחלק מאבטחת שיירת החאג' וארגון האספקה שלה, למרות שהשיירות האלה עברו בעבר הירדן. ברור שחלק מהצליינים שהיו במכה ניצלו את שהייתם באזור כדי לבוא לבקר במקומות הקדושים בירושלים.
אחת הבעיות הקשות היתה הביטחון הרעוע בדרכים שנשלטו על ידי הבדווים. עד אמצע המאה ה – 16 העותומנים הצליחו להבטיח את הדרכים אבל עם הירידה בכוחו של השלטון המרכזי השתלטו הבדווים על הדרכים ואפילו המושל היה צריך לשלם להם שוחד כדי לנוע בביטחה ממקום למקום.
ומספר החיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולי) ביומן מסעותיו שנקרא "מעגל טוב":
" בחודש שבט יצאתי מעיר הקודש ירושלים תבנה ותיכונן בחברת הר' באלי באבאני והר' משה מורפוגו. ויהי בדרך בא אלינו התנין הגדול ריש בריוני אבו גוש והיו סמוכים לו נ"ר (250) רשעים עדת מרעים מאתים וחמשים, ורצה לבולענו חנם (חיים). וכראותי בצאת נפשנו, כי לא היו ימים מעטים קרה מקרה בכפר ביתר אשר שבו שיירת ארחי פרחי, וקנו אותם ולקח מהם 1500 אריות, (מטבע – טאלר הולנדי, עליו הוטבע אריה) ומרוב צער נפקד (מת) מהם איש החכם רבי שולימא אלבו זלל"ה (זכרו לחיי העולם הבא). ואחז בשרי פלצות, הן עתה כי סבבוני כלבים מידי העלותי על לבבי ענין ביתר. ולזה הוצרכתי להזכיר שם קדוש משמירת הדרך ושבח לה' יתברך כי לא קרבו בד' אמות שלנו והיכו הכה ופצוע לפילאמיס (כנראה התכוון לפלחים) אשר עימנו. ונתפשרנו במאה זולוטאס (מטבע זהב עותומני). ברוך פודה ומציל."
התרומה הגדולה של העותומנים לעיר היתה בנית החומה בידי סולימן המפואר. החומה נבנתה בין השנים 1535 – 1541 ואין ספק שהיא חיזקה את העיר, הביאה אליה תושבים ופיארה את הבונה – סולימן המפואר. על בניתה אפשר לקרוא באתר בפרקים: "החומה פרק ב' ו"החומה פרק ג'"
בירושלים בוצעו עוד פרויקטים כמו:
1. הסולטן סולימן ציפה באריחי קרמיקה (אריחי קשאני) את בניין כיפת הסלע. אריחים אלה החליפו את הפסיפס שהיה קודם ואיבד את זוהרו.
2. הסולטן בנה 5 סבילים של מים רובם ממוקמים ליד הכניסות להר הבית, אחד על הר הבית עצמו ועוד אחד על בריכת הסולטן.
3. הוא שיפץ את מערכת הספקת המים לעיר: חידש את אמות המים והשקיע גם בשיפוץ בריכות שלמה. גם בריכת הסולטן הנקראת על שם סולימן עברה שיפוצים יסודיים והוקמה סוללה, עליה עובר היום הכביש.
4. מגדל דוד גם הוא שופץ ונבנה הצריח שהוא סמל המקום עד היום.
5. שוק הכותנה תוקן ומספר החנויות גדל. גם שווקים נוספים שופצו והוצבו בהם שערים.
אוכלוסיה
דמוגרפיה בירושלים בתקופה העותומנית לפני המאה ה – 19
שנה מוסלמים נוצרים יהודים סה"כ הערות
——————————————————————————————————————————–
1525 3700 700 1200 5600 תחילת השלטון העותומני
——————————————————————————————————————————–
1563 11800 1700 1400 15000 שיא התקופה, צפת כובשת את מקום ירושלים
——————————————————————————————————————————–
סוף
מאה 5000 1200 1000 8000 אחרי מוחמד אבן פרוך
17
——————————————————————————————————————————–
סוף
מאה 4000 2800 3000 10000 מוסלמים בירידה אבל הם הרוב.
18
מוסלמים
מוצאם של המוסלמים היה : ערבים מחצי האי ערב, צאצאי עמים מארץ ישראל שהתאסלמו, ממלוכים וצאצאיהם, צאצאי חיילים תורכים ותושבים מרחבי האימפריה ובעיקר מוגרבים.
בעיר הסתובבו דרוישים- מיסטיקנים שהיו מאוגדים במסדרים.
בראש ההיררכיה עמדו העֻלַמָא – חכמי הדת, שמהם באו השופטים המקומיים – הקאדי, ופוסקי ההלכה – המופתי.
ראוי לציין שהמושלים שהכבידו את ידם עשו זאת גם על המוסלמים.
נוצרים
הנוצרים, כמו היהודים, היו בני חסות עם תנאים המבטיחים סובלנות כלפיהם אבל הם היו אזרחים סוג ב' והוטל עליהם לשלם מס גולגולת – ג'זיה. מס זה נגבה מזכרים בוגרים בריאים בגופם ובנפשם ובני חורין. (להוציא: זקנים, ילדים, בעלי מום, חולי רוח, עבדים וחסרי פרנסה) היחס אל הנוצרים נקבע לפי גודלם היחסי באוכלוסיה והקשרים עם המדינות שהעדות הנוצריות היו תחת חסותם.
גורם נוצרי נוסף הם הצליינים מהם נגבו דמי כניסה ומעבר למקומות הקדושים.
מאה 16 –
העדות הנוצריות הגדולות היו :
היוונים אורתודוכסים הגדולה ביותר שהערבים הנוצרים ברובם היו שייכים אליה אם כי הפטריארך הירושלמי ישב באיסטנבול. הרובד העליון בכנסיה היו היוונים.
מעבר להם העדות הגדולות יחסית היו: הארמנים, הקופטים והסורים.
גורם חשוב בירושלים היו הפרנציסקאנים הקתולים שהיו מעטים, אבל מאד מורגשים. במאה זו נושלו הפרנציסקאנים מהר ציון ועברו למנזר סנט סלוודור אותו קיבלו מהגיאורגים.
מאות 17/18 –
מאופיינות בריב בין העדות הנוצריות ומאמצי הפרנציסקאנים להתחזק בעזרת מעצמות אירופאיות.
בשנת 1621 צרפת פתחה קונסוליה בירושלים שתפקידיה היו להגן על הצליינים, להגן על המקומות הקדושים ולעזור לפרנציסקנים.
לכאורע היה צריך להיות שיתוף פעולה בין הפרנציסקאנים לצרפתים, אבל לא כך היו פני הדברים ובין שני הגופים שררה מתיחות: שניהם רצו אחריות על המקומות הקדושים והפרנציסקאנים היו ברובם ספרדים ואיטלקים והצרפתים העדיפו את הישועים.
העימות בין הצרפתים והפרנציסקאנים נידחה במאה ה – 17 כי המושל אבן פרוח' גרש את הקונסול הצרפתי כיון שחשש שהוא יפריע לו במעשיו הנלוזים והפרנציסקאנים לא הרויחו מזה כי הוא התאנה גם אליהם כמו לכל תושבי ירושלים.
במאה ה – 17 מצב הפרנציסקנים היה רעוע כי הם היו בני ערובה. בשנת 1603 חטפו שודדי ים מלטזיים מטען סבון של מושל עזה והם נדרשו לשלם עבור זה.
בשנת 1697 נחטפו אניות מוסלמיות בידי שודדי ים נוצרים והנזירים שוב נפגעו עקב כך.
לפרנציסקאנים היו עימותים עם עדות נוצריות אחרות ובעיקר עם היוונים אורתודוכסים בנושא השליטה על המקומות הקדושים. ליוונים היה יתרון עד אמצע המאה ה – 17:
1. האוכלוסיה היוונית היתה בעלת נתינות תורכית
2. הפטריארך הירושלמי ישב בקושטא והיו לו שם מהלכים.
3. הפרנציסקאנים נחשדו באי לויאליות ביחוד כאשר היה עימות נוצרי – תורכי.
מעמד היוונים היה חזק והם השתלטו על רכוש כנסיות חלשות כמו החבשית והגיאורגית ואף גרשו לזמן מה את הארמנים מכנסיתם.
הפרנציסקאנים התחזקו החל משנת 1690 ועד לאמצע המאה ה – 18 . תורכיה נלחמה באוסטריה ורצתה את עזרת צרפת שהתנתה זאת, בין השאר, בזכויות לפרנציסקאנים. היוונים לא אהבו את ההשתלטות הפרנציסקאנית על המקומות הקדושים והיו עימותים ביניהם, ואפילו אלימים.
במחצית השניה של המאה ה – 18 התרופף מעמדה של צרפת והיוונים כבשו לעצמם אזורים שהפסידו והמצב הזה קיים למעשה עד היום.
גם עם היהודים רבו הפרנציסקאנים, למשל:
1. הרחבת בית הקברות היהודי בהר הזיתים היה למורת רוחם כי הם רצו שטחים בהר.
2. השלטונות אסרו תהלוכות ביום א' של הדקלים מבית פגי לירושלים והפרנציסקאנים האשימו באיסור הזה את היהודים.
היהודים
מאה 16 –
גרוש ספרד לא הביא כמות גדולה של יהודים ארצה, אבל הכיבוש העותומני עשה זאת שכן הוא נראה בתחילה כנוח וכמתקדם. העיר היהודית החשובה בארץ במאה זו היתה צפת – שם ישבו האר"י ור' יוסף קארו והיתה בה תעשיית אריגים מפותחת.
היחסים עם השלטון התנהלו לפי חוקי עומר שהעניקו חופש פולחן ובטחון לחיים ולרכוש אבל היו גם חובות שכן על היהודים היה לשלם מיסים וביחוד מס גולגולת והם נאלצו לסבול תקנות שתוקנו נגד אלה שאינם מוסלמים.
המס העיקרי שהוטל על היהודים היה מס הגולגולת – הג'זיה. היה זה מס שנתי והוטל לפי מפקדים בתחילת התקופה ולפי אומדן בהמשך. תשלום מס לפי אומדן היווה עילה לסחיטות.
כאשר השלטון המקומי עשק את היהודים יכלו לפנות לשלטון המרכזי ואף להפעיל את השדולה היהודית בתורכיה. ככל שהשלטון המרכזי נחלש, וזה קרה לכל אורך התקופה, גברו הנגישות המקומיות. בתחילת המאה ה – 16 השלטון המרכזי היה חזק אבל ירד בהמשך המאה וכן גם במאות הבאות. כאשר מצבם של היהודים היה טוב, התבטא הדבר בקבלת משרות חשובות כמו נציבים, חוכרי מיסים, תפקידי ממשל שונים ועוד… אבל בהמשך התקופה תפקידים אלה כבר לא ניתנו להם.
על עדות היהודים ופרנסתם במאה ה – 16 כתב משה בסולה (מתוך יערי – מסעות א"י):
יש ט"ו בעלי בתים אשכנזים, וספרדים לרוב, ומסתרעבים הם מוריסקים תושבי הארץ מקדם, ומערביים הם שבאו מברברייה. בין כולם כמו 300 בעלי בתים, מלבד אלמנות שהם יותר מ – ת"ק (500) ומתפרנסות בירושלים בשופי (שפע), שאין פורעות שום מס ועול, ומהן מתפרנס הקהל, כי במותן יקחו הכל אם אין להם יורש, ומזה נעשים רוב צרכי הציבור. מקבלי צדקה הם יותר ממאתים נפשות, והרבה צדקה באה להם ממצרים ותוגרמה (תורכיה) וממקומות אחרים, והעניים האשכנזים אינם בזה הכלל כי באה להם פרנסתם מווניציאה (ונציה)."
הספרדים היוו את העדה היהודית הגדולה בירושלים ובתוכם התמזגו המסתרעבים. לידם היתה הקהילה המערבית ששמרה על ייחודה. עם האשכנזים היו לספרדים עימותים, לאשכנזים היתה חצר הקדש מהתקופה הממלוכית וממנה התפרנסו עניי העדה. הספרדים ביקשו מהאשכנזים כספים עבור חובות של העדה היהודית בכללה אבל לא תמיד נענו בחיוב. היו תקופות בהם היה הסכם מסודר בין העדות, למשל בזמן שהרב היה בצלאל אשכנזי נדרשו האשכנזים להפריש למען העדה שישית מהכנסותיהם ולמרות שהיה הסכם מסודר היו צריכים מידי פעם להגיע לפשרות בהתאם למצב הכלכלי של העדה בכללה ושל העדות המרכיבות אותה.
מספר היהודים לאורך המאה ה – 16 לפי נתונים תורכיים (ללא האלמנות):
1525 – 1200
1538 – 1350
1553 – 2000
1562 – 1400
מכאן והילך חלה ירידה במספר היהודים בגלל התגברות השפעת השלטון המקומי וחולשת השלטון המרכזי.
בראש הקהילה עמד בתחילה שיח' אל יהוד – משרה שהמשיכה עוד מהתקופה הממלוכית, אבל מהר מאד התבטלה המשרה הזו וגם "הזקנים" שניהלו את הקהילה בתקופה הממלוכית נעלמו ובמקומם באו הפרנסים. מספרם היה 2 – 4 אנשים והם עמדו בראש העדה בכל הנוגע לעניינים חילוניים. הסמכויות שלהם היו נרחבות מאד: הם דנו דיני ממונות, הם יכלו להסגיר יהודים לערכאות מוסלמיות, הם יכלו לגרש או להחרים יהודים בעייתיים, הם יכלו לתקן תקנות או לכנס מוסדות נוספים כדי לדון בתקנות חדשות ועוד.
לא ברור מי מינה אותם. וכנראה היה זה "מעמד כולם" הגוף הגבוה שהכיל למעשה את העדה בכללותה. משרה זו לא היתה פשוטה ואנשים לא ששו לקבל אותה על עצמם. הסיבה היא שהם היו צריכים לשלם מיסים חיצוניים ולמעשה עבור השלטונות הם היו ערבים בממונם עבור מיסים אלו. לכן משך הזמן מי שדאג למינוי הפרנסים היו הרבנים והם היו צריכים ממש להתחנן כדי שמישהו יסכים לשאת בנטל. בדרך כלל היו אלה אנשים אמידים שלא קיבלו שכר עבור עבודתם.
כדי שהפרנסים יוכלו לתפקד הם דרשו כבר בתחילת המאה ה – 16 למנות "ז' טובי העיר" כדי שישאו בנטל יחד איתם, כלומר יסייעו בגביה והאחריות לחובות תיפול גם עליהם. למעשה הפרנסים ו – "ז' טובי העיר" היו במעמד דומה אבל הפרנסים יכלו לכנס את "ז' טובי העיר" ולא להיפך.
המוסד הרחב ביותר היה "מעמד כולם" כלומר אסיפת העדה שנתנה גיבוי להחלטות הפרנסים והחליטה החלטות כבדות (או שנראו לפרנסים כבדות).
בראש ההיררכיה הדתית עמד הרב לאשכנזים, והחכם לספרדים והוא היה גם הדיין. היהודים יכלו לפנות גם לבית הדין המוסלמי ורבים גם עשו זאת, בגלל חוסר יכולתו של הרב לכפות את קיום החלטותיו.
בתחום החברתי היו על היהודים, כמו גם על הנוצרים, גזירות לא פשוטות כמו:
אסור ליהודי להעסיק שפחה מוסלמית.
חייבים ללבוש מצנפות צהובות לזיהוי.
בלכתם לבתי מרחץ התבדלו מהמוסלמים על ידי פעמונים.
אסור לשתות יין בפומבי או למכור למוסלמי.
ועוד
על יחס ההמון ליהודים כתב משה בסולה בתחילת התקופה (1523):
"הערביים הם רשעים גמורים על היהודים ועושים רשעת לבר ישראל ברחוב העיר, דהיינו הישמעאל (עותומנים) או אפילו הערבי אם הוא מכובד של עיר אינו שכיח שיעשה איזה רעה לבר ישראל ברחוב אם פגע בו, אבל הקטנים פגיעתם רעה אצל בר ישראל, כי אין לנו רשות להרים יד על אומה ישמעאלים. והערביים הם אמונה אחת עם ישמעאל, ואם הוא נותן הכאה לבר ישראל, אז הוא הולך בתחנונים אבל לא שידבר נגדו, פן יוסיף להכותו מכה רבה כי נקלה הוא בעיניו."
סיפור קשה שארע ליהודים, החל למעשה בתקופה הממלוכית והסתיים בשנת 1589. זהו סיפורו של בית הכנסת המרכזי שנבנה בתקופה הממלוכית וסבל התנכלויות עד סוף תקופה זו, שנמשכו לתוך התקופה העותומאנית, עד שהביאו בסופו של דבר לסגירתו של בית הכנסת. המוסלמים טענו שזה מבנה חדש האסור לפי חוקי עומר והיהודים ניסו להלחם נגד טענה זו. טענה נוספת היא שהתפילה מפריעה למסגד הסמוך. ב – 3/1/1589 התקבל הפירמן (צו מלכותי) מהסולטן לקאדי של ירושלים, המורה לסגור את בית הכנסת וכך נאמר בו בין השאר:
"מוסלמים מקרב תושבי הרובע באו עתה להגיש תלונה והאשמה (נגד היהודים) באומרם, "הטכסים הרעשניים של היהודים בהתאם לפולחניהם הכוזבים, מפריעים לעבודת האל הרוממה והאדוקה שלנו". לכן ננעלה ונחתמה דלת בית הכנסת. אתה דיווחת (כתב הסולטן לקאדי) כי למען הדת והמדינה יהיה זה נכון ש(חברי) אותה קהילה לא יבואו עוד למקום זה וש(בית הכנסת) יושאר על תילו (כשהכניסה אליו) סגורה, או שיסופח למסגד, או שיהפוך מקור הכנסה להוצאות המסגד הקדוש ויסופח למסגד הקדוש. ובכן ציוותי שהעולמא (חכמי הדת) הגדולים והשיח'ים הנכבדים יחתמו על חוות דעת המשפטית שניתנה בענין זה, שהפעולה תינקט בהתאם לכך ושהמקום יסופח למסגד הקדוש. פקדתי כי כאשר צו זה יגיע אליך תטפל ברצינות ובזהירות בעניין זה. אתה, כנדרש על ידי החוק הקדוש, תמנע מן הקהילה הנזכרת (היהודים) מלהחזיק במקום האמור כמקום פולחן שלהם ותספח אותו למסגד האמור. לא תיתן לשום איש לחלוק על כך בניגוד לחוק. ואתה תכתוב ותדווח באיזו צורה נאכף החוק ובוצעה הוראתי."
אם כן היהודים נותרו ללא בית כנסת ולכן נאלצו להתפלל במניינים קטנים בבתים פרטיים. אז גם נוצר פרוד בין העדות שחלקו עד אז את בית הכנסת היחיד.
בסוף המאה ה – 16 תחילת המאה ה – 17 יסדו העדות בתי כנסת משלהם. הספרדים הקימו את "קהל קדוש תלמוד תורה" שנודע אחר כך בשמו בית כנסת אליהו הנביא, ובית הכנסת קהל קדוש גדול שנקרא לימים בית כנסת ע"ש רבן יוחנן בן זכאי. האשכנזים יסדו כנראה בית כנסת בחצר האשכנזים.
להרחבה על בית הכנסת המכונה כיום בית כנסת הרמב"ן במאמר "בית כנסת הרמב"ן"
מאה 17 –
במאה זו ירד מעמדה שלך צפת בשל ירידה בתעשית האריגים, וירושלים היתה העיר החשובה. כאשר הגיע השל"ה הקדוש (ר' ישעיהו הלוי הורוביץ בעל הספר "שני לוחות הברית") מפרג לארץ (1621) הוא העדיף את ירושלים וכך כתב (מתוך: יערי – אגרות א"י):
"כי ירושלים אף שהיא בחורבנה עתה, היא משוש כל הארץ, ושלום ושלוה ומזונות טובים ויין מובחר מהמובחר, ויותר זול בירושלים מבצפת וגם קהל אשכנזים יושבים מסוגרים (בחצר מיוחדת) מה שאין כן בצפת תוב"ב (תבנה ותכונן במהרה בימינו) בעוונותינו הרבים גזלות גדולות, כי הם יושבים על שדה פרוץ מכל צד. וכן ספרדים בירושלים מתרבים מאד מאד, ממש למאות, ובונים בניינים גדולים."
על האשכנזים בירושלים כתב (שם):
"כי קהל אשכנזים בירושלים הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תוב"ב, ובכל יום ויום מתרבים, ויש בקהל אשכנזים כמה וכמה אנשים חשובים גדולים בתורה."
ועל הספרדים כתב (שם):
"יש בירושלים תוב"ב יותר מ – ת"ק (500) בעלי בתים חשובים מספרדים ובכל יום ויום מתרבים בעזר ה'"
גם עדויות אחרות תומכות במספרים אלה, כלומר היו בעיר בתחילת המאה ה – 17 בין 2500 – 3000 יהודים, רובם ספרדים.
בשנת 1625 הגיע אבן פרוח' כמושל לעיר והנהיג שלטון אימים. השל"ה נאסר ואחר כך ברח ומספר היהודים ירד לכ – 1000.
ישיבות –
בירושלים קמו ישיבות כאשר המפורסמת בהם היתה "בית יעקב". הישיבה לא היתה רק מוסד השכלה אלא היא דאגה לתלמידיה גם מבחינה חמרית. בישיבות היתה גם פעילות לקביעת ההלכה. לימוד הקבלה תפס תאוצה בישיבות לפי דרך האר"י ותלמידו חיים ויטל.
בתי כנסת –
מוזכרים שני בתי כנסת : בית כנסת הגדול (היום רבן יוחנן בן זכאי) ובית כנסת תלמוד תורה (היום אליהו הנביא) שנבנו בסוף המאה ה – 16 תחילת המאה ה – 17 במקום בית הכנסת המרכזי של התקופה הממלוכית שנסגר. הקרוי שלהם היה מעץ כבית זמני, והם היו במפלס נמוך מתוך תקוה שהמוסלמים לא יתנכלו להם. שני בתי הכנסת האחרים במתחם: בית הכנסת האמצעי ובית הכנסת האיסטנבולי נבנו בסוף המאה ה – 17 תחילת המאה ה – 18, וקבוצת בתי כנסת אלו היותה את המרכז היהודי במשך למעלה מ – 250 שנה.
(להרחבה מאמרים על: "בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה")
לאשכנזים היה כנראה בית כנסת קטן משלהם, ואולי היו עוד בתי כנסת קטנים בדירות פרטיות.
על בית הכנסת הקראי בשנת 1641/2 כתב שמואל בן דוד מקרים (מתוך יערי – מסעות א"י):
"ואחר כך ירדו לבית הכנסת והתפללנו תפילת הערב, ובית הכנסת הוא יורד במעלות כ' (20) פתח בית הארץ (מתחת למפלס הקרקע) , ויש שם ג' ספרי תורה לבד מהישנים, וחומש אחד טוב ויפה מאד, וגם יש הרבה תורות וספרי חכמי ערב, ויש שם ט"ו בתים להקדש ויושבים שם ….. כל הנפש קטנים וגדולים כ"ז נפשות."
בית העלמין –
היה בהר הזיתים והיה צר מלהכיל שכן הרבה יהודים הגיעו לירושלים בגיל מאוחר על מנת להיקבר שם והיה צורך להרחיב אותו. אבל הרחבתו הביאה להתנגשות עם הפרנציסקאנים שדאגו למקומות הקדושים עבורם, במורד ההר. התנגשויות אלה הובילו גם לאלימות אבל בית העלמין הורחב לאט לאט.
שבתי צבי – (1626 – 1676)
הגיע לירושלים בשנת 1662 ושהה בה שנתיים. הוא היה תערובת של קדושה, פרישות ומעשים מוזרים אבל היו בו גם חן ונימוסים כך שרוב האנשים חיבבו אותו. בתחילה למד בישיבה ואחר כך קנה לו חדר שם נסגר והתענה משבת לשבת. בין שאר הדברים שעשה: הוא קנה צרכי שבת – כל אחד בנפרד כך שמרוב הטורח כל גופו התכסה בזיעה. הוא התבודד בהרי ירושלים וגם "שמע קולות".
בשנת 1663 יהודי ירושלים היו חייבים לשלוח שליח למצרים לאסוף כספים בגלל התאנותו וסחטנותו של המושל המקומי. שבתי צבי נשלח למצרים ושהה שם בשנת 1664 וחלק מ – 1665.
שומעו של שבתי צבי הגיע גם אל נתן העזתי – תלמיד בישיבת "בית יעקב" בירושלים. נתן העזתי ראה בו את המלך המשיח וגם הודיע על כך בציבור וגייס תומכים. אבל שבתי צבי הצליח להרגיז את רבני ירושלים בחוקים שחוקק כמו ביטול הצום ב – י"ז בתמוז. בעזה וחברון התלהבו ממנו ומדבריו אבל לא בירושלים, שם גם האשימו אותו שלא העביר את כל כספי השליחות לשולחיו. הוא הוסגר לערכאות של הגויים אך שוחרר לאחר זמן קצר. את הסאה הגדיש כאשר התיר "חֵלֶב" שהוא כרת מן התורה, ואז גרשוהו חכמי ירושלים ואף החרימו אותו. גם את תשעה באב ביטל שבתי צבי ואכן חסידיו כמעט בכל אתר ואתר לא צמו כולל חלק גדול מתושבי ירושלים, אבל ההנהגה הדתית והחילונית החרימה אותו.
סופו שנתפס על ידי התורכים והואשם בהסתה לקשר. הוא הובא לקונסטנטינופול שם נתנה בפניו האפשרות למות או להתאסלם והוא בחר להתאסלם.
מאה 18 –
מאה זו התחילה בירושלים עם בואה של שיירת ר' יהודה החסיד.
מקובל לחשוב את ר' יהודה החסיד כשבתאי מתון אם כי בשיירתו היו גם שבתאים יותר קיצוניים. חבורה זו התארגנה בפולין ובמסעם נאספו אליהם כ – 1500 איש שנדבקו ברעיון המשיחי שדחף את האנשים. רבים נשרו בדרך, ולירושלים הגיעו כ – 1000 איש בראש חודש חשוון תס"א (1700). בירושלים פגשו קהילה אשכנזית קטנה (חצי מהם), שלא יכלה לקלוט אותם וגם כמה ימים לאחר בואם מת ר' יהודה החסיד.
על חוסר האונים של הקהילה החדשה כתב איש השיירה ר' גדליה מסמיאטיץ (יערי – מסעות א"י):
"ומה נעשה אנחנו אשכנזים אשר אין אנו יודעים לשונם (של הערבים) נהיה ביניהם כאילם אשר לא יוכל לדבר, וכאיש אשר לא שומע לשונם. ואנו כגרים גרורים בין היהודים, קל וחומר בין העמים, וכשאנו לוקחים איזה דבר מאכל מן הערבי בשוק, הוא מרמז לנו וגם אנחנו מרמזים לו במספר אצבעות הידיים. ונהי בעיניהם למשל ולשחוק ממש, ואיך נעשה שום משא ומתן ביניהם לפרנס את טפינו."
לצורך ההתארגנות לווה ר' יהודה החסיד כספים מן הערבים, ועם מותו נשארה הקהילה, עם חובות מאד גדולים, וללא רועה.
בשנים האלה היו בעיות קשות בירושלים – פגעי אדם וטבע.
בשנים 1701/2 היתה מגפה קשה.
בשנים 1702 – 1706 היה מרד "הנקיב אל אשראף". מדובר בראש המשפחות המתיחסות למוחמד. באימפריה העות'מאנית זכו האשרף לזכויות יתר כמו הנחות במסים ומינוי מהיר לתפקידי שיפוט עקב ייחוסם העתיק. למרות זאת, לא היה להם תפקיד רשמי כקבוצה. בשנת 1703 האשרף, בהנהגת מנהיגם שכונה "נקיב אל-אשרף", מרדו בירושלים עקב פגיעה בזכויותיהם ההיסטוריות. במשך שנתיים הם שלטו בעיר, בעיקר בזכות תמיכה של לוחמים מכפרי האזור. באותה עת עסק הצבא העות'מאני בדיכוי מרד באיסטנבול עצמה. בשנת 1705, לאחר מצור קצר, הצליחו העות'מאנים לכבוש מחדש את ירושלים, לאחר שחילוקי דעות כבדים בין זרמים שונים שהנהיגו את העיר, אילצו את נקיב אל-אשרף לברוח מהעיר (מתוך הויקיפדיה). במרד זה נפגעו קשה בעיקר הנוצרים והיהודים שהיוו יעד לסחיטות של המורדים וקצרה ידו של הממשל המרכזי מלהושיע. בתקופה זו התמוטטו הארמנים, והפרנציסקאנים ניצלו בעזרת תרומות מאירופה. אצל היהודים, הפרנסים והעשירים ירדו אז למחתרת כדי שלא יפגעו. העולים החדשים האשכנזים ירדו מדחי אל דחי וחובותיהם תפחו עד שבשנת 1720 כאשר הנושים הערבים התיאשו מלקבל את כספם חזרה, הם ערכו פוגרום בחצר האשכנזים. בלית ברירה ברחו האשכנזים מירושלים ולא נראו עוד בעיר קרוב למאה שנה, עד לתחילת המאה ה – 19. חצר האשכנזים נהרסה ומכאן שמה: "חורבת ר' יהודה החסיד"
גם העדה הספרדית, שהיתה מפוצלת מאד, סבלה מבעיות כספיות ומחובות שתפחו. אבל להם עמדה התארגנות בקושטא (קונסטנטינופול) שנקראה "ועד פקידי ירושלים". הם התחילו לפעול בתחילת המאה ה – 18 בגלל קשיים כלכליים קשים שהיו לקהילה הירושלמית וכן מתחים גדולים עם השלטונות. הועד נחלץ להצלת הקהילה בשנת 1726 . מטרותיו היו לסלק את הריבית שהעיקה על חובות הקהילה, לרכז את הכספים שהגיעו לירושלים מרחבי העולם היהודי ולארגן מחדש את הקהילה. הם העבירו את מרכז הכספים לקושטא כדי שהשלטון העותומני בירושלים לא יוכל לשים עליהם יד ולאט לאט בעזרת פעולה זו וגם פעולות אחרות סולקו חובות הקהילה. אבל אליה וקוץ בה. הועד התערב בכל מה שקרה בירושלים וכפה על הקהילה את דעתו, כנאמר: "בעל המאה הוא בעל הדעה". הועד מינה פקידים, מינה את הרב, קבע מי ילמד בישיבות, התערב בתקון תקנות, נשא ונתן עם השלטונות, פיקח על גבית המיסים, קבע את התקציב ואף החליט מי יעלה לירושלים ומי לא, כדי שלודא שאנשים שיפלו כמעמסה על החברה בירושלים לא יגיעו.
הועד שלח פקידים כדי לנהל את הקהילה הירושלמית, הן כעולים והן כתושבים זמניים ומספרם הגיע לארבעה שהיו להם תפקידים מוגדרים:
1. ראש הפקידים ואחראי לקשרים עם השלטונות.
2. גזבר אחראי על גביית המיסים וחלוקת ההקצבות.
3. סופר הממונה על ספרי החשבונות.
4. המזכיר והמנהל של המשרד.
אבל הפקידות לא תמיד היתה לרוח הועד או לרוח התושבים. היו פקידים שנצלו את מעמדם, והיו שמעלו בכספים ולכן בשנות ה – 70 של המאה ה – 18 הוחלט לשנות את הנהגת הקהילה והיא הורכבה מ: שני פקידים, שני תלמידי חכמים ושני בעלי בתים.