ירושלים במהלך הדורות – תקופת המנדט הבריטי

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

הבריטים באים
את סיפור כניעתה של ירושלים בפני אלנבי אפשר לקרוא באתר במאמר:
"האנדרטה בכיכר אלנבי".
יום הכניעה נקבע ל – 11/12/1917.

תושבי ירושלים קיבלו את הבריטים בשמחה גדולה לאחר שנות המלחמה האיומות שעברו עליהם. עבור החיילים היהודים בצבאו של אלנבי אורגן ליל סדר (27/3/1918 ) על ידי אליעזר זיגפריד הופיין מנהל בנק אפ"ק וחברי המכבי, בארמון שבשכונת הבוכרים. חודשיים לאחר מכן נערכה קבלת פנים רישמית לאלנבי באותו מקום. את היהודים בטכס ייצג חיים וויצמן ואת העיר ייצג המושל הבריטי רונלד סטורס.

תקופת המנדט הבריטי מחולקת לשלשה חלקים:
1. ממשל צבאי מן הכיבוש ועד 1/7/1920.
2. ממשל אזרחי עד קיץ 1922.
3. מנדט בריטי שניתן על ידי חבר הלאומים.
הבעיות הראשונות שהיו על הבריטים לפתור היו: הספקת מזון ומים, פתרון בעיות בריאות וסניטציה קשות.
הבעיה הראשונה היתה הספקת מזון לעיר הרעבה ואכן רכבות ומשאיות הביאו מזון ממצרים בפקודתו של אלנבי שישב שם.
בעיר היו מגפות . הבריטים נלחמו במצב בהחלטיות והקימו בתי חולים, מרפאות ובתי מרקחת. כן בוצעו פעולות ניקוז וסניטציה והאוכלוסיה חוסנה בפני מגפות שהיה חיסון עבורם, כמו אבעבועות.
אחרי פתרון הבעיות האקוטיות פנו הבריטים לעיצוב העיר ולדאגה ליופיה פיתוחה ואופיה. הבריטים חוקקו חוקים ותכננו תכניות ואילו הפרויקטים השונים בדרך כלל לא בוצעו על ידי האנגלים אלא על ידי תושבי העיר, אבל בריטים היו אלה שהניחו תשתיות וארגון שאיפשרו פיתוח מהיר ויעיל, ודאגו לפיקוח שיקפיד על הבניה שתהיה לפי החוקים ותכניות האב. להלן רשימה חלקית של ההחלטות, החוקים, התכניות והביצוע שנעשו בתקופה הבריטית:
• ירושלים היא בירת ארץ ישראל.
• הנציב העליון, משרדי הממשלה וכן המוסדות הלאומיים היהודים והועד הערבי העליון ישבו בירושלים.
• נאסרה בניה בלבנים, מלט ופח בתוך העיר העתיקה, וחויבה בנייה באבן בכל העיר.
• הוקמו תכניות אב ובהם הקצאה של אזורי מגורים, מסחר ופרקים.
• הוחלט על הקמת פרק שיקיף את העיר העתיקה ויבליט את יופיה וייחודה.
• נסללו כבישים והתפתחה התחבורה הציבורית.

• תקופת המנדט הביאה פריחה בנושא בנית בתי צבור וכך נבנו בין השאר: ארמון הנציב (1933), האוניברסיטה העברית (1925), הספריה הלאומית, בית חולים הדסה בהר הצופים (1939), בשכונת רחביה קמה הגימנסיה העברית, הוקם בית הבריאות שטראוס ברחוב צ'נסלור (היום רחוב שטראוס), הוקם בית מדרש למורים וגננות בשכונת בית הכרם, הוקמו בנייני המוסדות הלאומיים, הוקמו מלונות כמו: המלך דוד, מלון פאלאס, בניין ימק"א, ברחוב יפו נבנו בניין ג'נרלי, בניין הדואר ובניין בנק אפ"ק על דרך חברון נבנה בניין המדפיס הממשלתי ועוד…….

• חברת החשמל הירושלמית נוסדה בשנת 1928 והקימה תחנת כוח ליד תחנת הרכבת. באותה שנה החלה גם תאורת הרחובות ולאט לאט הגיע החשמל גם לבתים הפרטיים.

• הבריטים נגשו לפתרון בעית המים בירושלים. בתחילה הונח צנור ברזל מעין ערוב לירושלים, בשנת 1926 החלה השאיבה מעין פארה לירושלים ובשנת 1934 הובלו המים מראש העין. ברוממה נבנתה בריכת אגירה ומגדל מים כדי להוביל את המים אל השכונות בגרויטציה. בתחילה היה בכל שכונה ברז והתושבים עמדו בתור לקבלת מנת המים שלהם, אחר כך הגיעו המים גם לבתים ציבוריים ואחר כך גם לבתי התושבים.

 • הוקמו כ – 40 שכונות כמו רוממה, גאולה, כרם אברהם, עץ חיים, תל ארזה, מקור ברוך ועוד……

• הוקמו שכונות הגנים שהתבססו על רעיון שהגיע מאנגליה לגבי ערים מתועשות והוא ליצור אזורי מגורים לשכבה הבינונית עם בתים בני קומה אחת ומסביבם גינה שתיתן קשר לאדמה ואיכות חיים. השכונות הללו תוכננו על ידי האדריכל ריכרד קאופמן והם: תלפיות, בית הכרם, קרית משה, בית וגן ורחביה.

• גם האוכלוסיה הערבית בנתה שכונות כמו: טלביה וקטמון, וכמו כן המשיכו להתפתח שכונות קיימות כמו המושבה היוונית, בקעה, ואדי ג'וז, שייח' ג'אראח ועוד.

• מושל ירושלים סטורס הקים את ה"אגודה למען ירושלים" שבה השתתפו נציגים מכל הדתות, העדות ונציגי ציבור, והיא דאגה לבינוי, שיפוץ , גינון ושיפור מראה העיר.

אוכלוסית ירושלים בתקופת המנדט
באתר טבלת "אוכלוסית העיר בתקופת המנדט"
לפני מלחמת עולם הראשונה ישבה מחצית האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל בירושלים, ובסוף התקופה רק שישית, כלומר ירושלים שהיתה המקום הכי מבוקש בארץ ירדה מגדולתה והאוכלוסיה היהודית התפשטה על כל הארץ. הסיבות היו מגוונות:
1. היא היתה רחוקה מדרכי הים ולכן התפתחותה הכלכלית היתה חלשה.
2. בעיות בטחוניות לא פשוטות הרחיקו אנשים ממנה.
3. המדיניות הבריטית נמנעה מלהכניס אליה תעשיה כבדה כדי לשמור על יפיה, אבל מדיניות זו הורידה את פוטנציאל העבודה בעיר.
4. מקומות אחרים היו לא פחות אטרקטיביים מסיבות כלכליות.
5. אופי העולים השתנה שכן יותר יהודים באו להתיישב ולפתח את הארץ ולא רק מסיבות דתיות.
האוכלוסיה היהודית בירושלים התפרנסה ממוסדות ציבור, מדע וחינוך כמו האוניברסיטה העברית, בצלאל, בית מדרש למורים וישיבות ולכן ירושלים נחשבה לעיר של פקידים שכן הון ציבורי ופרטי הושקע בדרך כלל בתל אביב וחיפה, ופחות בירושלים.
באופן כללי האוכלוסיה שנמשכה לירושלים היתה דתית, עניה ו/או קשורה עם מוסדות השלטון ומוסדות התרבות וההשכלה.
מבחינת הריבוי – הריבוי היהודי היה בעיקרו ריבוי טבעי והגירה מחו"ל לעומת הריבוי המוסלמי שנבע מהגירה פנימית וילודה. האוכלוסיה הנוצרית התחלקה בשווה בין אנשי חו"ל ונוצרים מקומיים. בכל אופן היהודים לאורך כל התקופה היו רוב מוחלט כלומר מספרם עלה בהרבה על מספר הנוצרים והמוסלמים ביחד.

ועדי ירושלים
בעיר הוקמו שני ועדים יהודיים שייצגו את כלל תושבי העיר היהודים לחוד, ואת העדה החרדית לחוד. באתר מאמר: "ועדי העיר ירושלים".
עירית ירושלים בתקופת המנדט
באתר מאמר: "עירית ירושלים לפני קום המדינה – פרק ג'"
העימות היהודי ערבי בירושלים – פרעות 1920/21
ירושלים היתה מרכז העימות בין היהודים והערבים כאשר הבריטים לוקחים בו חלק הגדל והולך. היו לכך מספר סיבות:
1. עיר מעורבת.
2. זיקה דתית חזקה לעיר מצד שלושת הדתות.
3. זיקה לאומית חזקה של הערבים והיהודים.
4. מקום ריכוזם של משרדי הממשלה, ארמון הנציב ומרכז ההנהגה היהודית והמוסלמית.
בשנים הראשונות לאחר בוא הבריטים המצב היה רגוע אבל הוא השתנה בשנת 1920.
המאורעות החלו בעקבות ועידה סורית שעמדה להכתיר את פייצל למלך סוריה המאוחדת שארץ ישראל עמדה להיות חלק ממנה, והצהרות אנגליות בדבר תקפותה של הצהרת בלפור.
בירושלים היו הפגנות כאשר בראש הנואמים היה ראש העיר מוסא קאט'ם אל חוסייני שנשא דברים אנטי ציוניים.

בעיר שררה מתיחות בעיקר לקראת חגיגות נבי מוסא, חגיגות שהחלו בהתכנסות המונית בירושלים ועליה לקבר משה בנבי מוסא שליד יריחו. חגיגות אלה החלו עוד בתקופה הממלוכית, כעין משקל נגד להתכנסות הנוצרית של חג הפסחא. את ההתכנסות ניצלו גורמים לאומניים כדי להסית את ההמונים. החגיגות החלו ביום שישי ערב פסח תר"פ (4/4/1920) וההתפרעויות החלו ביום ראשון כאשר נכנסו לירושלים חוגגים מחברון. הם הניפו תמונות של פייצל והשמיעו קריאות לעצמאות ולאחדות סוריה. התוצאה היתה 5 יהודים הרוגים ויותר ממאתים פצועים. בין הערבים היו 4 הרוגים – כולם מאש בריטית. ההרוגים היהודים וכן הפצועים היו ברובם מהעיר העתיקה שכן אנשי ההגנה לא העריכו פגיעה ביהודי העיר העתיקה- בני הישוב הישן שלא היו ציונים, ולכן לא רוכזו שם כוחות. הבריטים גם מנעו מהמתפרעים לעבור ברחוב יפו וזו היתה עוד סיבה לכך שהם פנו אל העיר העתיקה.
על חוסר המוכנות של ההגנה סיפרה רחל ינאית (ספר תולדות ההגנה א' 2):
"עם פרוס חג הפסח החלו מהלכות שמועות מדאיגות…. בפרט….. רבו הידיעות המדאיגות מן העיר העתיקה ומן השכונות הקיצוניות, אך קשה לומר שהתייחסנו אליהם ברצינות, לא העלנו על הדעת שאמנם צפויה לירושלים סכנה ממשית."
את ההתקפה תאר גרייבסקי (מתוך "יזכור שני" – "זכרון לחובבים ראשונים"):
"ביום ראשון חול המועד פסח תר"פ (ג' להצהרת בלפור) בשעה 8 בבוקר באה מחברון תהלוכת החוגגים לנבי מוסא. היא עמדה בשער יפו ומעל הגזוזטרא עמדו נואמים שונים והתחילו להלהיב את החוגגים בנאומי הסתה נגד היהודים והציונים. אחד הנואמים החזיק בידו את תמונת פייצל והשביע את כל המפגינים לשפוך את דמם על מולדתם פלשתינה. הדברים נאמרו בכל כך רגשי איבה נגד היהודים, עד שהמפגינים הלכו משם ויחלו להתנפל בהמון על כל מי שמצאו בדרכם. בשלש נקודות בעיר פרצו בעת ובעונה אחת הפרעות: בשער יפו, ברחוב הבטרק (השוק היורד משער יפו) וברחוב היהודים. התמונה היתה נוראה ומזעזעת לב, פורעי הפרעות במקלות, באלות, בסכינים ובחרבות התנפלו על היהודים האומללים היושבים לבטח בחנויותיהם ויכום ויפצעום ויגזלו את הסחורות אשר בחנויותיהם. על האנשים והנשים, זקנים ונערים שעברו לתומם ברחוב התנפלו ויכום ויגזלו מהם את הכסף אשר בכיסם. הדם נשפך כמים, אנשים ונשים רצו כמטורפים בדעת, ולא ידעו לאן לפנות ומאין תבוא להם ישועתם. ופורעי הפרעות הצמאים לדם הוסיפו לעשות את מעשיהם הנוראים, ויהודינו נפלו פצועים נאנחים ונאנקים מבית ומחוץ……."

השלטון הבריטי הגיב בתקיפות כלפי שני הצדדים:
• זאב ז'בוטינסקי שעמד בראש ההגנה בירושלים נאסר ונדון – 15 שנות מאסר עם עבודת פרך וגרוש מהארץ בתום התקופה.
• חברי הארגון שנאסרו איתו נדונו לשלש שנות עבודת פרך כל אחד.
• ראש המסיתים אמין אל חוסייני נדון שלא בפניו ל – 10 שנות מאסר, שכן הוא נמלט מהארץ.
• ראש העיר כאט'ם אל חוסייני מראשי המסיתים, פוטר.
ביולי 1920 הוחלף השלטון הצבאי במשטר אזרחי והרברט סמואל מונה כנציב עליון. אחת מפעולותיו הראשונות היתה מתן חנינה כללית לכל הנדונים – יהודים וערבים.
באביב 1921 הגיע שר המושבות – צ'רצ'יל לארץ והביע את רחשי הערצתו למפעל הציוני וחילק את ארץ ישראל לשני חלקים משני עברי הירדן, ונתן לאמיר עבדללה שלטון עצמאי למחצה על עבר הירדן.

ב – 1 למאי שנת 1921 החלו פרעות ביפו והתפשטו לישובים אחרים בארץ כמו פתח תקוה, חדרה ורחובות. בפרעות אלה נהרגו 47 יהודים ונפצעו 140. לערבים היו 48 הרוגים ו – 73 פצועים מירי הצבא הבריטי והמגינים היהודים. בין ההרוגים היה גם הסופר יוסף חיים ברנר.
ב-2 בנובמבר 1921, ביום השנה הרביעי להצהרת בלפור, הצליח ועד ההגנה בירושלים להרתיע המון ערבי שביקש לתקוף את תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה. במקומות אחרים בעיר נהרגו חמישה יהודים ועשרות נפצעו.
באותה שנה מונה חאג' אמין אל חוסייני כמופתי של ירושלים על ידי הנציב העליון הרברט סמואל. חוסייני השפיע בצורה בולטת על ההסלמה ביחסי היהודים והערבים בכל הארץ וביחוד בירושלים.
פרשת הכותל
בתקופה העותומאנית נקבע שאין ליהודים חזקה על רחבת הכותל שכן היא ואקף (הקדש מוסלמי). מותר היה להם להתפלל בה אבל אסור להביא ספסלים, כסאות, ספרי תורה ומחיצות. האנגלים החליטו לשמור על הסטטוס קוו הזה, ואם הביאו אביזרים לרחבה היה זה בהעלמת עין בריטית. העימות הראשון בנושא זה היה בפסח תרפ"ב (1922), כאשר קודם לכן נבחר אמין אל חוסייני כמופתי של ירושלים ונשיא המועצה האיסלמית העליונה. במסגרת מאמציו להאדרת שמו ושמה של ירושלים שיפץ את כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, הקים מוזיאון איסלמי על הר הבית ובנה גם את מלון פאלאס המפואר. הבעיה הלאומית היהודית – ערבית עלתה לכותרות בהשפעתו. בפסח תרפ"ב מנעו המוסלמים הכנסת ריהוט לרחבת הכותל בתמיכתו של מושל ירושלים – רונלד סטורס.
מאז ועד סתיו 1928 לא התפרצו סכסוכים קשים, היהודים הביאו כסאות והערבים הסתפקו במחאות. בערב יום כיפור 23/9/1928 הציבו היהודים ספסלים, כסאות ומחיצות ברחבה והביאו תשמישי קדושה. סגן מושל ירושלים – אדוארד קית'-רוץ', הוזעק, ולמרות מחאות היהודים הציוד סולק. אירוע זה שימש את חאג' אמין אל חוסייני בתעמולתו נגד נסיון ההשתלטות הציוני על ה"חראם א שריף" (הר הבית).
הועד הלאומי פירסם בנובמבר 1928 מכתב גלוי אל ערביי ארץ ישראל במטרה להרגיע את הרוחות:
"אנו מודיעים כאן באמת ובתמים, שאין זה עולה על דעת שום איש מישראל לפגוע בזכויותיהם של המוסלמים על המקומות הקדושים להם. אולם על אחינו הערבים להכיר גם הם באותן הזכויות שיש לישראל בארץ על המקומות שלהם….. כל נסיון לתאר את רצון היהודים להתפלל במקום הקדוש הזה (רחבת הכותל) בשלום, בדרך כבוד ובלי מעצור, כהקמת בסיס אסטרטגי להתקפה נגד מסגדי המוסלמים, אינו אלא פרי דמיון כוזב או עלילת זדון. כוונתה של עלילה זו היא להכניס מהומה וערבוביה בלבבות ולעודד איבה ומדנים בין עמים אחים. דבר זה עלול רק להמיט אסון על שני הצדדים." (מתוך ספר ההגנה ב/1)
האנגלים צידדו בעמדה הערבית ולכן הערבים פתחו בפעולות פרובוקטיביות באזור הכותל:
1. המואזין קרא דוקא בזמן התפילה היהודית.
2. הוקמה ברחבה פינת תפילה מוסלמית ובה נערכו טכסים קולניים (זיכר).
3. נפרץ מעבר (פתח הדמים) מן הרחבה ובו עברו בהמות בעת התפילה.
4. נשפכו מי שופכין ברחבה.
5. הערבים באו בשבת לרחבה לעשן.
6. וכד'

מאורעות תרפ"ט
להלן השתלשלות האירועים:
• ב – 9 באב (15/8/29) ערכו צעירי בית"ר הפגנה ברישיון לכוון הכותל והניפו שם דגל.
• ב – 16/8 (יום שישי) ערכו הערבים הפגנה נגדית.
• ב – 17/8 (שבת) נהרג נער יהודי בתגרה.
• ב – 20/8 בעת ההלויה היו התנגשויות בין היהודים למשטרה.
• ב – 23/8 (יום שישי) הגיעו למסגד לתפילת יום שישי המונים ללא נשים וילדים אבל עם מקלות וסכינים, ובסוף התפילה יצאו לפרוע ביהודים. אנשי שכונות הספר – תלפיות, סנהדריה, רוממה, גבעת שאול ומקור חיים הותקפו גם הם.
בירושלים נהרגו 17 יהודים ובכל הארץ נהרגו 130 בעיקר בחברון, צפת ומוצא.

הבריטים הקימו ועדת חקירה (ועדת שו) שהגיעה ארצה ב – 24/10/1929 והגדירה את הסכסוך היהודי – ערבי כסכסוך כלכלי ופוליטי וטענה שאמנם הערבים התחילו בפעולות האיבה אבל עשו זאת בגלל חששם שהיהודים ישתלטו על ארץ ישראל ובאמת, אמרה הועדה, יש בסיס לחששות הערביים. הועדה פטרה את הממשלה מאחריות למעשי האלימות אבל ביקרה בחריפות את משטרת המנדט. היא המליצה להגביל את היהודים בעליה, התישבות ורכישת קרקעות. עוד המליצו חבריה על הקמת מוסד מחוקק בארץ בו יהיה לערבים רוב, הגדלת כוחות הביטחון המנדטוריים וביטול סמכות ההסתדרות הציונית.

הישוב היהודי מחה נמרצות על פגיעה ביהודים מתפללים בכותל ואז מינתה בריטניה בהסכמת חבר הלאומים ועדה בינלאומית לקביעת זכויות היהודים והערבים בכותל המערבי. שם הועדה היה "ועדת הכותל הבינלאומית". הם הגישו את המלצותיהם ב –31/6/1931 , ואלה עיקר ההמלצות ליהודים:
1. יש ליהודים זכות כניסה לרחבת הכותל לשם תפילה.
2. מותר ליהודים להציב ארון קודש בעל מידות מדויקות רק בימי צום ומועד ולא בשבתות.
3. אסור להביא לרחבה כסאות ספסלים ומחיצות.
4. אסור ליהודים בהתאספם לחסום את המעבר לתושבי השכונה המוגרבית.
5. אסור לתקוע בשופר ברחבה ולשיר שירים.
ההמלצות למוסלמים:
1. אסור להוביל בהמות משא ברחבה בשעות מסוימות (שעות תפילה).
2. נאסר לערוך טכסים קולניים בצורה שתפריע ליהודים.
עד סוף תקופת המנדט לא התעוררו בעיות מיוחדות בנושא הכותל:
• בשבת התפללו היהודים שחרית בכותל, קראו בתורה בבית כנסת ברובע וחזרו לתפילת מוסף בכותל.
• בימים נוראים עמדו היהודים כל התפילה.
• אסור היה לתקוע בשופר – תקנה שהופרה כל מוצאי יום כיפור.

לאחר פרסום מסקנות ועדת הכותל, אמין אל חוסייני התחיל לפעול בצורה שונה. הוא ניסה לגרור את כל העולם המוסלמי לעימות מול הבריטים. בדצמבר 1931 כינס בירושלים קונגרס איסלמי עולמי אליו הגיעו 130 צירים מרחבי העולם האיסלמי. בנושא ירושלים קיבל הקונגרס 3 החלטות:
1. הקונגרס הכריז על קדושת "אל בוראק" (הכותל) קרא לכל המוסלמים להירתם להגנתו וגינה כל ניסיון לקחת אותו מידיהם.
2. הקונגרס דחה את מסקנות ועדת הכותל.
3. הקונגרס החליט להקים בירושלים אוניברסיטה שתקרא "אוניברסיטת אלמסג'ד אלאקצא".
ההחלטה הביצועית היחידה לא יושמה ואוניברסיטה לא קמה. הצלחת הקונגרס היתה בהפניית תשומת הלב המוסלמית העולמית לירושלים ולענין הפלשתיני.
בהמשך הפנו הערבים את מרצם נגד הבריטים וערכו הפגנות נגד הממשלה המאפשרת את העליה היהודית הגוברת. הפעילות הפכה להיות יותר לאומית ופחות דתית.
המרד הערבי
יצא מיפו ב – 20/4/1936 כאשר במרכזו שלש דרישות:
1. איסור הגירה יהודית לארץ ישראל.
2. איסור העברת קרקעות ערביות לידי יהודים.
3. כנון ממשלה לאומית האחראית כלפי מועצה ייצוגית.
המרד בירושלים:
• נפגעו יהודים בעיר העתיקה ולאט לאט עברו יהודיה לעיר החדשה.
• היהודים שגרו ברובע המוסלמי נטשו אותו.
• הערבים ירו על אנשים שיצאו מקולנוע אדיסון והרגו שלשה מהם.
• הותקפו כלי רכב שנסעו אל העיר וממנה.
• חובלה מסילת הברזל.
• הותקפו שכונות מרוחקות.
ההגנה התחילה לשמור ברובע היהודי ובתים קיצוניים בשכונות הספר וערכו סיורים ברחובותיה המרכזיים של ירושלים. יותר מאוחר בירושלים וביישובים הסמוכים לה הוקמו חוליות של חברי " הגנה" שנקראו " הנֹודדת , " ועליהן פיקד יצחק שדה . החברים שגויסו ל"נודדת" לא המתינו בתוך היישוב לבוא הפורעים אלא פעלו בהגנה אקטיבית . לאור התפיסה שכונתה " יציאה מן הגדר" ארבּו חברי " הנודדת" לתוקפים בצאתם מבסיסיהם , ותקפו כפרים ערביים שנתנו מסתור לפורעים . במהלך אימוניהם ופעילותם רכשו חברי " הנודדת" ידע וניסיון בלחימה – בהצבת מארבים , בלחימת לילה ובדרכי הסוואה . תוך כדי התמודדות עם בעיות הביטחון הקשות הוקמו במסגרת ה"הגנה" פלוגות שדה – פו"ש , שפורקו בתום המרד הערבי . תוכנן כי פלוגות השדה יהוו כוח ארצי ויפעלו על פי צרכים אסטרטגיים של היישובים . חברי פלוגות השדה נשלחו , בהוראת המפקדה הארצית של ה"הגנה , לסייע ליישובים ולאזורים מותקפים . פעילות הפו"ש תרמה לגיבושו של כוח צבאי ולצבירת ניסיון צבאי.
כתוצאה מהמרד נשלחה ארצה על ידי הממשלה הבריטית ועדת פיל שבראשה עמד לורד ויליאם רוברט פיל. הם הגיעו ב – 11/11/1936 . מטעם היהודים העידו בפני הועדה חיים ויצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק (שרת). בראש הנציגים הערבים עמד המופתי אמין אל חוסייני. ישיבות הועדה היו במלון פאלאס הירושלמי.

ואלה עיקר החלטות ועדת פיל:
1. הארץ תחולק לשלושה חלקים:
2. המדינה היהודית תכלול את הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף. עד לבאר טוביה. (17% מארץ ישראל המערבית).
3. המדינה הערבית תהיה חלק מממלכת עבר הירדן תכלול את יהודה ושומרון, מישור החוף הדרומי, רצועת עזה והנגב.
4. ברשות המנדט יהיה מסדרון מירושלים ליפו הכולל גם את שדה התעופה לוד.
5. יהיו חילופי אוכלוסין, של יהודים למדינה היהודית (1250) ושל ערבים למדינה הערבית (225,000).
6. כמו הסוכנות היהודית אצל היהודים תהיה גם מועצה פוליטית עליונה שתייצג את הערבים.
7. תהיה תקופת מעבר שבה ענייני החוץ והביטחון של המדינות יופקדו בידי הבריטים.
8. עד למימוש ההחלטה תוגבל העליה היהודית.
9. עד למימוש ההחלטה תוגבל קנית אדמות על ידי היהודים.

בצד הערבי דחו את את המסקנות ואצל היהודים היו חילוקי דעות, אבל אין ספק שהחלטה בדבר החלוקה היתה צעד חיובי.
המרד הערבי נמשך ופעל בעיקר נגד הבריטים ונגד ערבים אחרים. הבריטים נקטו ביד קשה מול המרד ובין השאר נקטו את הפעולות הבאות:
• הועד הערבי הוצא אל מחוץ לחוק.
• חברי הועד הערבי הוגלו מארץ ישראל.
• אמין אל חוסייני סולק מתפקידו וברח מארץ ישראל.
• הוקמה יחידת שוטרים מיוחדת וחמושה ובוצע עוצר בלילות.
כאשר הפעולות לא עזרו נקטו הבריטים בירושלים בפעולות קשות יותר כמו:
• הופסקה הספקת חשמל לעיר העתיקה.
• נותקו הטלפונים.
• העיר העתיקה נכבשה מחדש על ידי הבריטים שלא נרתעו גם להכנס להר הבית.
רק בעקבות פעולות אלה חזר השקט לעיר.
הספר הלבן (מאי 1939)
למעשה הספר הלבן הזה היה השלישי ובו פירסמה בריטניה את עיקר מדיניותה בארץ ישראל. להלן עיקרי הדברים:
• תינתן עצמאות מדינית לארץ ישראל תוך 10 שנים ויוקמו מוסדות יצוגיים על פי יחסי הכוחות בין חלקי האוכלוסיה בשנת 1939.
• הפסקת העליה היהודית למעט מכסה של 75,000 עולים ב – 5 השנים הבאות.
• מגבלות חמורות על רכישת קרקעות על ידי היהודים.
פרסום הספר הלבן הביא להפגנות המוניות בכל הארץ, ובירושלים היו גם התנגשויות עם כוחות הבטחון. מנהיגי הישוב הדגישו כי פעולות המחאה הן נגד הממשל הבריטי ולא נגד הערבים או החיילים הבריטיים, אבל בעימותים בין המפגינים לשוטרים הבריטיים נפגעו גם שוטרים.

האצ"ל בירושלים התקיף את קולנוע רקס שהיה בבעלות ערבית ורוב המבקרים בו היו ערבים. בהתקפה זו נהרגו 5 ערבים ונפצעו רבים. האצ"ל למעשה החליט לכתחילה שהוא נלחם בערבים, אבל הספר הלבן גרם למנהיגיו לשנות את כיוון הפעולות ולהלחם גם בבריטים.
שנות ה – 40.
מלחמת העולם השניה פרצה ב – 1 לספטמבר 1939.
תקופת המלחמה היתה תקופה רגועה יחסית כיון:
• הספר הלבן היה הישג עבור הערבים והרגיע אותם.
• מנהיגי הישוב הערבי הוגלו.
• רצון מצד מנהיגי הישוב היהודי המתונים לא לפגוע במאמץ הבריטי נגד האויב הגדול – הנאצים. גם האצ"ל הודיע על הפסקת הפעילות נגד הבריטים ומפקדו – דוד רזיאל אף יצא בשליחותם לעירק ושם נהרג. על רקע זה פרש אברהם שטרן מהאצ"ל והקים את הלח"י שהמשיך בפעולות נגד הבריטים.
בתחילת 1944 הכריז האצ"ל על סיום ההפוגה והחל בפעולות בכל הארץ וביחוד בירושלים:
• 12/2/44 הותקפו משרדי העליה בשלשת הערים הגדולות. בירושלים משרד העליה היה ברחוב הורקנוס. פיקד איתן ליבני.
• 26/2/44 פוצצו משרדי מס ההכנסה בשלשת הערים הגדולות. בירושלים משרד מס הכנסה היה ברחוב יפו (מול גן דניאל). פיקד שמואל תמיר.
• 23/3/44 פוצץ מרכז הבולשת הבריטית במגרש הרוסים פיקד רחמים כהן. בפעולה נהרג סרג'נט בריטי ואיש אצ"ל – אשר בנזימן.
• 13/7/44 הותקפה הבולשת הבריטית המחוזית ברחוב ממילא. פיקד יהודה גלוברמן.
• יום כיפור – האצ"ל פירסם כרוזים והזהיר שוטרים בריטיים מלהפריע לתפילה. זו היתה הטעיה שכן באותו זמן תוכננה פעולה נגד 4 תחנות משטרה בריטיות. באותו יום כיפור לא הגיעו הבריטים לכותל.
באותה שנה (נובמבר 1944) התחילה ההגנה בפעולות ה"סזון" ובו נלחמה באצ"ל ובלח"י כולל הסגרת אנשיהם לבריטים. האצ"ל בחר שלא להגיב כדי לא ליצור מלחמת אחים. הסזון הסתיים במרץ 1945 על ידי הסוכנות.

בסוף אוקטובר 1945 נחתם הסכם לאיחוד בין המחתרות ולתנועה המאוחדת קראו "תנועת המרי". בירושלים במסגרת זו הותקף מרכז הבולשת הבריטית במגרש הרוסים בשנית ב – 27/11/45.
ב – 6/3/1946 הגיעה לירושלים הועדה האנגלו אמריקאית שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה. הדיונים נערכו בבנין ימק"א בירושלים.
בתום הדיונים היא המליצה:
• המשך שילטון ממשלת המנדט בארץ עד להסכם נאמנות ופיקוח על ידי האו"ם.
• לאפשר ל – 100,000 עקורים מאירופה להגיע ארצה ולמצוא מקלט לעקורים במדינות נוספות כדי לפתור את בעית העקורים באופן כללי.
• לבטל את תקנות הספר הלבן ולאפשר העברת ומכירת קרקעות באופן חפשי תוך שמירת הזכויות של הפלאח הערבי.
• לפרק את ארגוני המחתרת מנשקם.
ממשלת בריטניה סרבה לקבל את ההמלצות.

בעקבות זאת נשלחה לארץ ועדה נוספת משותפת לבריטניה ואמריקה – ועדת מוריסון (שר בריטי) גריידי (שגריר אמריקני) שהמליצה:
• ארץ ישראל תחולק לארבע טריטוריות אוטונומיות:
1. אזור יהודי שיכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, ורצועת החוף מתל אביב לחיפה. (סך הכל 17% מהארץ).
2. איזור ערבי שיכלול את יהודה ושומרון, הגליל המערבי והשפלה. (סה"כ 40% מהארץ).
3. שני אזורים תחת שלטון בריטי ישיר, כולל ירושלים והנגב. (סה"כ 43% מהארץ)
• כל האזורים יכללו בפדרציה אחת שבראשה יעמוד נציב בריטי.
• לאזורים היהודי והערבי תהיה אוטונומיה תרבותית בלבד.
• חוק הקרקעות יבוטל ותתאפשר כניסתם של 100,000 עקורים תוך שנה.
היהודים והערבים התנגדו לתכנית וכן גם ארצות הברית ובסופו של דבר היא לא יושמה.
בינתיים פעולות המחתרות המשיכו:
ההגנה פעלה במסגרת תנועת המרי ולשיא פעילותה הגיעה בליל הגשרים (16-17/6/46) בו הותקפו 11 גשרים בכל גבולות ישראל בלילה אחד.
בעקבות ליל הגשרים, הבריטים הגיבו במבצע ארצי – מבצע אגתה (השבת השחורה) ב – 29/6/46 ובו פשטו על קיבוצים וערים בכל הארץ כדי לאתר נשק ופעילים נגדם. במבצע השתתפו 17,000 חיילים ונעצרו למעלה מ – 2,700 איש. כן נתפס נשק רב ומסמכים. בירושלים השתלטו הבריטים על משרדי הסוכנות והחרימו חומר רב.

בעקבות השבת השחורה החליט האצ"ל לפוצץ את מלון קינג דייויד בירושלים מקום מושבו של מינהל השלטון הבריטי. הפיצוץ בוצע ב – 22/7/1946 ונהרגו בו 91 בני אדם, 28 בריטים, 41 ערבים ו – 17 יהודים. הפעולה גונתה על ידי הסוכנות ולמעשה תנועת המרי חדלה להתקיים.

ב – 30/10/46 נערכה התקפה של האצ"ל על תחנת הרכבת בירושלים. התחנה נפגעה קשות וחבלן בריטי נהרג. לכוחות האצ"ל היו שלשה פצועים. אחד מהם היה מאיר פיינשטיין.
שנפצע בידו והיה צורך לכרות את היד. הוא נדון לתליה ושהה בתא הנדונים למוות במגרש הרוסים בירושלים יחד עם איש הלח"י משה ברזני שאף הוא נדון למוות. השניים החליטו להתאבד ולא להתלות על ידי הבריטים, חבריהם הגניבו לתא המעצר רימון והם התחבקו כאשר הרימון נמצא בין הלבבות שלהם, והפעילו אותו. תאריך מותם היה 21/4/1947.
בעקבות הפיצוץ במלון קינג דייויד החליטו הבריטים להקים אזורי בטחון. בירושלים היו 4 אזורי בטחון עיקריים:
• אזור ביטחון א' (A) שכלל את אזור המושבה הגרמנית ותחנת הרכבת.
• אזור ביטחון ב' (B) שכלל את אזור מלון המלך דוד, בניין ימק"א, טרה סנטה וחלק משכונת טלביה ורחביה.
• אזור בטחון ג' (C) שכלל את אזור מגרש הרוסים, סביבת בניין ג'נרלי, הדואר ובניין בנק אפ"ק, וכונה על ידי אנשי ירושלים "בוינגרד" (ע"ש שר החוץ הבריטי – בוין).
• אזור ביטחון ד' (D) שכלל את אזור מחנה שנלר.
ב – 1/3/1947 תקף האצ"ל את מועדון הקצינים גולדשמידט שמול בנייני הסוכנות. בפיצוץ נהרגו 17 קצינים וחיילים בריטים ונפצעו 28.
ב – 12/3/1947 הותקף מחנה שנלר. בהתקפה נהרג חייל בריטי ונפצעו 8.

ב – 14/6/47 הגיעה ללוד ועדת האום (אונסקופ)  ודיוניה היו באולם הקונצרטים בבנין ימק"א בירושלים.

הועדה קראה לשים קץ למנדט הבריטי  ותמכה בחלוקת הארץ לשתי מדינות.

היא הציעה שירושלים תהיה עיר פרזות בינלאומית.

ב – 29/11/47 ישבה מליאת האו"ם בדיון בדבר חלוקת א"י והקמת מדינת ישראל. בהצעה תמכו 33 מדינות, 13 מדינות הצביעו נגדה ועשר מדינות נמנעו מלנקוט עמדה.
להלן הסעיפים העיקריים הנוגעים לירושלים:
• קרית ירושלים תוקם כגוף נפרד במשטר בין לאומי מיוחד ותתנהל על ידי האו"ם על ידי מועצת נאמנות.
• קרית ירושלים תכלול את השטח בין אבו דיס ועין כרם ובין בית לחם לשואפאט (לא כולל).
• המושל ימונה על ידי מועצת הנאמנות ולא יהיה אזרח אחת המדינות שבארץ ישראל.
• קרית ירושלים תהיה פרוזה מבחינה צבאית.
• משטרה תפקח על הסדר ותשמור על המקומות הקדושים. חבריה יגויסו מחוץ לארץ ישראל.
• יוכלו להשתקע בירושלים אזרחים מהמדינה הערבית והמדינה היהודית. לגבי אזרחי חוץ, השתקעותם בכפוף להחלטת המושל ומועצת הנאמנות.
• הלשונות בירושלים תהינה עברית וערבית.
• זכויות קיימות לגבי מקומות קדושים ובניינים דתיים לא ישללו ולא יומעטו.
• לא יוטלו מיסים על מקום קדוש או דתי.
• הגנה על המקומות הקדושים בטיפולו של המושל.

הערבים הגיבו על החלטת האו"ם בתוקפנות וכך התחילה למעשה מלחמת העצמאות שבסופה ירושלים היתה חצויה.
הבריטים עזבו בחצות הלילה שבין ה – 14 ל – 15 למאי 1948.