הרובע היהודי במלחמת השחרור

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > ירושלים במהלך הדורות

 

מבוא

תקופת מלחמת השחרור ברובע היהודי מתחלקת לשלשה חלקים:
1. כ"ט בנובמבר 1947 ועד 12/12/1947 הכוחות הבריטיים טרם נכנסו לרובע.
2. 12/12/47 – 13/5/48 הכוחות הבריטיים ברובע.
3. 13/5/48 – 28/5/48 מהרגע שהבריטים עזבו ועד לנפילת הרובע.

האוכלוסיה היהודית

בראשית מלחמת העצמאות היו ברובע כ – 2,500 נפש, מספר נמוך בגלל העזיבה לעיר החדשה, שם רמת החיים היתה גבוהה יותר וגם הפרעות דילדלו את האוכלוסיה ברובע. בשלשת החדשים הראשונים נטשו עוד כ – 800 נפש את הרובע ומספר התושבים עמד על כ – 1700 נפש.
עוד בשנת 1936 הקים הרב מרדכי ויינגרטן ועד בראשותו שייצג את יהודי הרובע, אבל לאחר מספר שנים קם ועד מתחרה בשם "התאחדות בני ירושלים העתיקה" ובראשו עמד הרב אביגדור אורנשטיין, מי שהיה בין השנים 1930 – 1948 רב הכותל במינוי המוסדות הלאומיים ואגודת ישראל. עקב אישיותו של הרב אורנשטיין נהנה הועד הזה מאמון ההנהגה הציונית. הועד של הרב ויינגרטן ייצג יותר את הישוב הישן.
המוכתר המוכר על ידי הבריטים היה הרב ויינגרטן שלא נהנה מאמון ההגנה, ויש שחשדו בו שהוא מסייע לבריטים.
רוב המוסדות היהודיים עזבו את העיר העתיקה כאשר הגדול שבהם היה ישיבת "עץ חיים". עזיבה זו היוותה בעיה כלכלית שכן רוב תושבי העיר העתיקה התפרנסו ממוסדות אלו.
חלק גדול מהגברים לא נטל חלק בלחימה ובעזרה לביצורים בטענה של "תורתם אומנותם" והם היוו את הגרעין הקשה. גרעין זה יצר מתח רב והעלה את חמתם שלך המגינים, ביחוד של אלה שבאו מבחוץ, ודרכי חייו של הישוב הישן לא היו נהירות להם.

תושבי הרובע

ילדים בקרב

גם ילדים נטלו חלק פעיל בקרבות ומבין 19 תושבי הרובע שנפלו 6 היו נערים ונערות מתחת לגיל 16. לדוגמא: ניסים גיני שנהרג בהיותו בן תשע וחצי בעמדת השמירה מכדור צלף או יפה הרוש בת 16 שנהרגה תוך כדי נסיון לזרוק רימון על התוקפים.
על תפקידי הילדים מספר אברהם בן שחר בכרך מתוך "שועלים בחרבות":
"בוקר אחד הופיע מישקה המפקד ואמר שדרושים לו ילדים מתנדבים לתפקיד קשרים בין העמדות…. הוא חילק אותנו לשתי קבוצות: האחת נשלחה למפקדת קטע ב' בבניין טיפת חלב שבין רח' היהודים ורח' חב"ד והשניה למפקדת קטע א' בבית חולים משגב לדך.
ברגע זה אנחנו מטעינים מחסניות ריקות. לפנינו ערימת כדורים הולכת ומצטמקת מיום ליום…. אנו עובדים בשרשרת. "סמרק" יושב לימיני ומתחיל במלאכה. הוא מצליח לדחוס שלשה כדורים בלבד לתוך קפיץ המחסנית. ליותר מזה אין כוחו עומד לו. אני נוטל מידו את המחסנית ומוסיף עוד שישה כדורים…. אחר אני מעביר את המחסנית לידי ר' זיידל והוא, תוך גניחות ואנקות ומלמול פסוקי תהילים שאינם מתקשרים זה לזה, מוסיף עוד כמה כדורים. כאשר מתמלאות המחסניות כולן, אנו אורזים אותן בשק ואז יוצא אחד מאיתנו לפי התור להביאן אל העמדות. מרגע הגיחנו אל מחוץ חומת בית החולים אנו מוצאים עצמנו בגיהינום עלי אדמות….. כדורים פולחים את האויר בשריקה ופגזים מתרסקים…. זה אפוא העיסוק שלנו במלחמה זו."

על שעותיו האחרונות של ניסים גיני מספר אחיו נתן (מתוך ירחון "נקודה"):
"יומיים לפני הכניעה, ביום רביעי, ירד ניסים מהעמדה הביתה, כבכל יום, לאכול ארוחת צהרים עם אמא. אמא פתחה קופסת שימורים, אוכל משומר היה הבסיס התזונתי בזמנו, וניסים אמר שהוא מרגיש שזוהי הארוחה האחרונה שהם אוכלים יחד. אמא לא הספיקה להגיב, כי בדיוק נכנס משהו ואמר לניסים לעלות לעמדה. אמא שלי אמרה, "אבל עכשיו הוא חזר ועוד לא הספיק לאכול", הבחור ענה שמי שהיה אמור להיות בעמדה לא הגיע. אמא אמרה: "תראה איזה מצב בחוץ, כל הזמן יריות", וניסים – חייל בן 9 אמר: "מה את רוצה, שאני אשב בבית ואחרים ימותו?" והלך."
ואומרת אחותו חיה:
"היו המון בחורים שהשתמטו, ישבו איתנו בבית, פחדו, והילדים הלכו ונתנו את עצמם. הצבא ידע את זה, אבל לא יכול היה לעשות כלום. אין מה לעשות עם מי שמפחד."
ומספר נתן:
"ניסים עמד בעמדת "שער השמים" וצפה, כאשר צלף מעמדת הצלב הכניס לו כדור לתוך הקנה. הכדור חדר לגרון, פוצץ אותו, ונכנס ללחי. זה היה כדור דומדום, כדורים האסורים לשימוש לפי האמנת ז'נבה. העמדה הזו היתה השער של ניסים לשמים"

ניסים פונה לבית חולים בו התנדבה אחותו חיה בת 13, וכך סיפרה:
"עזרתי לטפל בפצועים, ופתאום ראיתי שהביאו אותו. נכנסתי להיסטריה. צעקתי ובכיתי. מישהי ראתה אותי ואמרה לי: "למה דווקא בגללו את כל כך מתרגשת, תראי יש כל כך הרבה פצועים". אחרי שנרגעתי קצת ירדתי וקראתי לו. הוא פקח את העיניים והסתכל עלי ולא דיבר. לא יכולתי לעשות שום דבר. לא היה מה לטפל בו. חבשו אותו, אבל לא היה מה להציל. הוא איבד המון דם ולא היו מנות דם לתת."

 

בחורות בקרב

 

וכתב אברהם בן שחר בכרך בספרו "שועלים בחרבות":
"כאשר תסתיים המלחמה והסופרים יכתבו על מעללי גבורתם של המגינים…. אסתר ויוכבד ושרה לא תזכינה אלא לשורות ספורות. לפעמים אני מביט בבחורות האמיצות הללו וחושב בליבי: הרי הן חזקות יותר מכל גבר שהכרתי. ראיתי לוחמים קשוחים משתרעים על הקרקע באפיסת כוחות ומשלימים עם הקץ, שמעתי על לוחמים שנטשו עמדות….אבל הבחורות שלנו, הנשים החלשות – מילה אחת של יאוש לא תשמע מפיהן, ודיבורים על כניעה מעוררים בהן זעם. בשקט, בפה קמוץ, בעיניים עקשניות, אם כי דומעות לפעמים, הן ממשיכות את עבודתן המסורה.
לו יכולתי הייתי תולש את כל המדליות מעל חזם של כל הגנרלים שראיתי בתמונות או בקולנוע, ומחלקן בין הבנות שלנו. לכל בת הייתי מעניק שתי מדליות והייתי תולה אותן באוזניהן כמו עגילים."
אחת הבחורות הללו היתה אסתר קיילנגולד – בחורה דתיה שנפלה כלוחמת ברובע היהודי והיא בת 23. אסתר ילידת לונדון עלתה לארץ ושימשה מורה בבית הספר לבנות "אוילינה דה רוטשילד". וכך כתבה אסתר לחברתה:
"…. באמת לא היה לי מושג מה פרוש לחיות בארץ שלך, בין אנשים שלך, להיות ולהרגיש בבית…. ההרגשה הזו של חיים בזכות עצמך…. החופש הזה שווה כל קרבן, כל מאמץ, כל סכנה – האמיני לי! ואני כל כך מאושרת, לא היו לי ציפיות גדולות שהאושר יבוא לי כל כך בקלות."
אסתר הצטרפה להגנה. בתחילה שימשה מבשלת, אבל היא חיפשה להילחם. כאשר נשלחה ל"נווה יעקב" היתה שם ממש לוחמת וטענה שלבנות לפעמים יש יותר כישורים מבצעיים מאשר לבנים. בקרב האחרון בעיר העתיקה שימשה כקשרית ושם תוך כדי תנועה מעמדה לעמדה נפגעה בפיצוץ ונהרגה.
במכתבה האחרון להוריה כתבה:
"נלחמנו למען המטרה הגדולה והנאצלת מכל, אלוהים עמנו, אני יודעת, בעירו הקדושה בעירו שלו…. בי עצמי אין שום חרטה, היה לנו קרב מר, טעמתי את טעם הגיהינום – אך המאמץ היה כדאי, כי אני משוכנעת שבסוף תהיה מדינה יהודית ויתגשמו כל מאוויינו….. אני אהיה רק אחת מרבים שנפלו קרבן."

הערבים

בתקופת המנדט היו בעיר העתיקה כ – 28,000 ערבים מהם 20,000 מוסלמים, שהיוו את הגרעין הקשה. ככל שהמלחמה התקדמה הגיעו מאות פליטים ערבים לעיר העתיקה בעיקר לאחר מבצע יבוסי – אפריל 1948 ומבצע קילשון – מאי 1948.
הכוח הערבי עד בוא הליגיון היה מורכב בעיקר מכוחות לא סדירים – כנופיות. הליגיון הגיע לעיר ב – 19/5 וכלל את הגדוד השישי בפיקודו של עבדללה א תל ומנה כ – 700 חיילים מאומנים. חלקו יישב בהר הזיתים והפגיז את הרובע מלמעלה.

להלן טבלת יחסי הכוחות אחרי בוא הליגיון:

הבריטים

לפני ה – 12/12 לא היתה נוכחות בריטית קבועה ברובע. הם "הריחו" כבר את יציאתם מהארץ וכל מה שרצו זה לצאת בשלום. הם החרימו נשק ואסרו את מגיני הרובע אבל הגיבו בירי על כל ירי – הן יהודי והן ערבי, לעיתים ללא הבחנה.
שני הצדדים האשימו אותם בהפליה לטובת הצד השני.
נוסף על העמדות סביב הרובע הם פיקחו על השיירות היהודיות ואיבטחו אותן, מדצמבר ועד שהתפנו.
קודם לכניסתם היתה להם ברובע תחנת משטרה עם נוטרים מקומיים – בעיקר יהודים, אבל לאחר "קרב 7 השעות" שינו את מדיניותם.
יחסם אל היהודים (לפי הדעה היהודית) היה רע במיוחד מהסיבה שהיה להם עימות מתמיד עם ה"לח"י וה"אצ"ל", שהרבו לפגוע בהם בירושלים. אחת הפלוגות הבריטיות שנפגעה קשה בפעולות אלה הרבתה לפגוע באוכלוסיה היהודית ובעקבות תלונות חוזרות ונשנות הוחלפה והיחסים השתפרו.
בסך הכל, למרות היחס החד צדדי שכלל גם את סילוקו של מפקד הרובע – אברהם הלפרין והחרמת נשק, הבריטים השפיעו על מיעוט ההתקפות הערביות, הבטיחו קשר רצוף לרובע עם העיר המערבית, והערבים לא התקדמו משך תקופה זו ולו גם מטר אחד.

29/11/47 היתה החלטת החלוקה באו"ם.
דצמבר 1947.
2/12. – המרכז המסחרי בירושלים הוצת ונבז ועשרות משפחות נטשו את הרובע.
10/12 – התארגנה פלוגת חי"ש לעזרת הרובע בפיקודו של ישראל פונט, כן הוקמה מחלקת אצ"ל.
12/12 – (התקופה השניה) הצבא הבריטי נכנס לרובע, נעצרו 15 ממגיני הרובע ונשקם הוחרם.
27/12 – נעצרו 12 חברי הגנה.
ינואר 1948
7/1 – האצ"ל הטיל פצצה בשער יפו ונהרגו 14 ערבים וכ – 40 נפצעו. בנסיגה נהרגו 3 חברי אצ"ל. הבריטים כתוצאה מכך הפסיקו את השיירות אל הרובע.
14/1 – אברהם הלפרין מונה למפקד הרובע.
הוא הכניס סדר לחיים ברובע , הנהיג סדר יום קפדני שכלל: לימודים, אימונים וסיורים לחיילים בעמדות. הוא ייסד את "מועדון המגן" שדאג לשירותי חינוך והשכלה ואירגן פעולות תרבותיות להפגת המתח. מכיון שהלפרין שירת בעבר ברובע, הוא הכיר אותו, את המעברים השונים, את המקומות השולטים ולכן הכין עמדות ומעברים חילופיים. הוא אירגן גם כיתות כוננות לפיתרון בעיות שנוצרו. הוא הקים ועדות כמו:שיכון, עבודה, עזרה ראשונה ומזון. הוא הצליח לארגן נשק על ידי קניה, הן מהבריטים והן מהערבים.
אברהם הלפרין היה אדם דתי שקל היה לתושבי הרובע לקבל, אבל עם המוכתר ויינגרטן היו לו בעיות.
אחת מפעולותיו היתה הטלת עוצר בזמן הגעת השיירה למניעת בריחה מהרובע. את זה בצעו "משמר העם" – גוף אזרחי- צבאי שהקים.
בחודש זה הבריטים המשיכו להתנכל לעמדות יהודיות ולנשק שבידיהם, אבל לקראת סוף החודש חידשו את השיירות במתכונת של 2 – 3 פעמים בשבוע.

 

פברואר 1948
בחודש זה היו צליפות כמעט יומיומיות לעבר הרובע.
מרץ 1948
5/3 – אברהם הלפרין נתפס על ידי הבריטים וסולק מהעיר העתיקה.
מספר משה רוסנק (מחליפו) – (מתוך ספר ההגנה):
"הלפרין עצמו נעצר בבית ויינגרטן. הם היו בתחילה ידידים והלפרין לא האמין במה שסיפרנו לו על ויינגרטן. באחד הימים הוא הוזמן לפגישה, חיכו לו הבריטים ועצרוהו. הוא הודה יותר מאוחר שטעה בויינגרטן."
משה רוסנק היה מפקד מחלקה וסגנו של הלפרין. רוסנק לא התלהב מהמינוי ודרש לשלוח מפקד מוסמך אבל הדבר לא יצא לפועל והוא נשאר למעשה מפקד הרובע עד לנפילתו.
על מה שקרה עם ויינגרטן באותו יום סיפר רוסנק (ספר ההגנה):
"באותו ערב בשעה חמש בא אלי ויינגרטן עם חתנו יצחק דגני. הוא הציע שאת הפיקוד יקבל יצחק דגני אשר יש לו הכשרה צבאית. ויינגרטן קיבל על עצמו להיות היועץ וקצין הקשר בין הצבא להגנה. עניתי שמכיוון שתפקידי לא בא אלי כקניין, לכן אינני יכול למכרו. אם מר דגני יתמנה במקומי אקבל עלי את הדין. אני מרשה לו להתקשר עם המטה, ובינתיים עד שתתקבל הוראה מוטב שיישאר במקומו. ויינגרטן לא הסכים לדברי. בקרבות שהתנהלו עד כה היה דגני מתחמק ולא רצה להשתתף בהם. לא אחת נאלצתי להוציא אותו ממחבואו. אחר כך נאלצתי לוותר עליו, כי יותר משהועיל הזיק והכניס דמורליזציה לשורות."

28/3 – בתאריך זה היתה תקרית קשה עם הבריטים ומספר משה רוסנק (ספר "ההגנה בירושלים"):
"היחס של הבריטים אלינו היה תלוי במפקד. המפקדים עצמם התחלפו כל 10 ימים.
קיבלתי הוראה להימנע בכל מחיר מהתנגשות גלויה עם הצבא הבריטי. באחד מימי יום א' בבוקר ישבתי ב"משגב לדך" והנה הגיע אלי רץ ובפיו בשורה מרה שהאנגלים השתלטו על הסליק. הוצאתי הוראה, גייסנו כיתה שהיתה באימונים ונאמר לה שיש לפרוק את הנשק מהאנגלים ויהי מה, ואם יתנגדו לא נרתע משימוש בנשק. הכיתה יצאה והתנגשה באנגלים אשר התנגדו. בחורינו ירו. נהרג אנגלי והמייג'ור נפצע בכתף. הנשק נלקח חזרה."
מספר הרב אורנשטיין במכתב להלפרין מאותו יום:
"החיילים הברטים התהוללו, התפרצו לבתי מחסה וירו בכל מיני כלי משחית בלי כל הבחנה בבתים, בחלונות ובדלתות, שברו, הרסו ופוצצו. התפרצו לתוך בית מלמד תינוקות של בית רבן ישעיה חשין, ביחד עם ביתו הכלה שעמדה להינשא בקרוב. המנוח ישב ולימד את תלמידיו כשהוא מעוטר בתפילין, והם התעללו בו וירו בראשו והרגוהו. הבת הפילה את עצמה מאחורי המיטה, האכזר הקצין כפף את עצמו והרגה תחת המיטה…. "
ועוד סיפר הרב אורנשטיין:
"הבחור אלשיך הי"ד (ה' יקום דמו), בחור חסון כאלון, אחרי שנתן ידו לחיילים, והם הבטיחו לו שכבר השלימו עם היהודים ונתנו לו סיגריות, ואחרי שנפרד מהם ירו בו הגיבורים מאחוריו והוא נהרג במקום."

מאי 1948

5/5 – נחתם הסכם שיתוף פעולה ברובע בין ההגנה לאצ"ל.
10/5 – השיירה האחרונה הגיעה לרובע.
13/5 – האנגלים עזבו וב"מבצע שפיפון" נתפסו עמדותיהם על ידי חיילי הרובע.
14/5 – הכרזה על קום המדינה.
15-17/5 – הערבים התחילו לכבוש את העמדות היהודיות – כל רחוב חב"ד, עמדת ורשה.
ומספרת פועה שטיינר, שהיתה ילדה בתקופה זו, בספרה "מתוך ההפיכה":
"כולנו היינו מכונסים בביתם של השכנים בקומה השניה. כמה משפחות הצטופפו בדירת החדר, כל משפחה בפינתה. יריות ופגזים הומטרו על הרובע מכל העברים. ההרעשה היתה כבדה. היינו מנותקים לחלוטין החל מיום שישי, ולא היו לנו ידיעות מן החוץ. מצב הרוח היה מדוכא. כולנו ידענו מה קטן מספר לוחמנו ומה דל נשקנו. לפתע הגיעו ל"בתי מחסה" במנוסת בהלה אנשים, נשים וטף מן הרחובות המרוחקים יותר, ובשורת איוב בפיהם: "הערבים פרצו לרחוב היהודים"! נשים עם תנוקות בזרועותיהן וצרורות קטנים בידיהן צעקו צעקות מחרידות: "במו עיני ראיתי ערבים עם סכינים"! זעקה אשה שהיתה מרטטת בכל גופה. "מה אתם יושבים פה? לברוח! לברוח! עוד מעט יהיו כאן וישחטו את כולנו"! עד מהרה הציפו את בתי מחסה המוני אנשים, שנמלטו מבתיהם, כשהם זועקים בחרדה "הכנופיות! כנופיות הרצח! פורעים עם סכינים! מי שלא יברח ישחט!"

17-18/5 – ההגנה ניסתה ונכשלה לפרוץ אל הרובע דרך שער יפו. הר ציון נכבש בחצות.
18/5 – חלוץ הכוח של הליגיון הגיע לעיר העתיקה..
במסגרת מבצע קילשון שנערך עם צאתם של הבריטים על מנת לתפוס את מאחזיהם, לא נכלל הרובע היהודי בתכנית, אבל הצלחת הערבים בתאריכים 15-17/5 יצרה איום על הרובע ולכן הוחלט לפרוץ אל הרובע בלילה שבין 17-18/5 . מקום הפריצה היה שער יפו בגלל המרחק הקצר בינו ובין כוחותינו (שער ציון והר ציון היו בידי הערבים). הפריצה אמורה היתה להיות דרך השער המערבי של המצודה. את המבצע היו אמורות לבצע 4 מחלקות: מחלקה אחת של החי"ש, שתי מחלקות של קורס המ"כים של ההגנה ומחלקת אצ"ל. בכוח היה גם משורין נושא תותח ושני משוריינים נושאי גייסות. האנשים קיבלו הסבר על השטח מפי פרופ' מיכאל אבי יונה שארך יותר מידי זמן ובסופו גילו שאין להם דגל ובוזבז זמן יקר כדי לחפש דגל. הוכנו אלפי כריכים עבור אנשי הרובע והכוח יצא למרכז המסחרי השרוף בממילא, לנקודת הערכות. במקביל בימין משה התארגן כוח הסחה של גדוד הפורצים של חטיבת הראל של הפלמ"ח. כוח זה אמור לכבוש את הר ציון ואם הכוח העקרי יכשל במשימתו יפרוץ הוא למחרת אל הרובע דרך שער ציון.
הכוח העיקרי נסע לכוון שער יפו עם המשוריינים שלו, כאשר בתוך המשוריינים היו 2 מחלקות. במשוריין הקידמי היתה מח' חבלה שאמורה היתה לפרוץ את השער. הערבים התכוננו לפריצה ומיד עם צאת הכוח מאזור בית טאנוס נפתחה עליו אש חזקה. ליד השער הערימו הערבים עשרות עגלות אשפה כמתרס. הערבים ירו על הכוח והשליכו רימונים ואחד הרימונים נפל על הרשת של אחד המשוריינים ושם התפוצץ ורוב חיילי המשוריין נפגעו. בשלב זה ניתנה פקודת נסיגה. אבדות הכוח היו 5 הרוגים ו – 20 פצועים. אחד מנהגי המשוריינים במקום לסגת אחורה נסע לכוון דרך חברון ולאחר 50 מטר בער כולו. כדור שפגע בצופר הפעיל אותו כל הלילה. משוריין זה נותר במקומו משך 19 שנה עד לאיחוד העיר.

18-19/5 – 22 לוחמי פלמ"ח הראל בפיקוד דוד אלעזר חברו לרובע והחדירו פנימה 90 אנשי חי"ש.
עם פרוץ הקרבות נתפס השער על ידי הירדנים. כאמור ביום שלישי בלילה 17-18/5/1948 כבשו לוחמי הפלמ"ח את הר ציון, ומכיון שלא נורתה אש מעל השער החליטו לפרוץ דרכו אל הרובע. אל אנשי הפלמ"ח צורפו כ – 90 לוחמים מחטיבת עציוני של ההגנה בירושלים. אנשים אלה לא היו כוח אורגני אלא קובצו מכמה יחידות האזור. ביניהם היו סטודנטים, אנשי חי"ש ששמרו במרכז העיר, אנשי הגנה ותיקים ושומרי מחסומים. בראשם הועמד המ"פ מרדכי גזית. נאמר להם שהם יחליפו את הפלמ"ח על הר ציון כאשר חייליו יכנס לעיר העתיקה. הפקודה שונתה פעמיים ולבסוף ניתנה הוראה לחי"ש להכנס לעיר העתיקה בעקבות הפלמ"ח.
עייפות אנשי הפלמ"ח, לאחר שבלילה הקודם כבשו את ההר, היתה הגדולה ובניגוד למקובל התבקשו אנשיה להתנדב לפריצה. בשעה 03:00 נורו פגזי דוידקא שלא ידוע אם הזיקו, אבל עשו רעש רב. ב – 03:30 הונחו מטעני חבלה על דלתות השער והופעלו. דדו עם 22 חייליו חיכו בשכיבה לפיצוץ אבל לאחר שהמטען התפוצץ התברר שהם נרדמו. הכוח הוער, נכנס לשער ומצא אותו ריק. סמוך לשעה 04:00 נוצרה חבירה עם הנצורים. לוחמי החי"ש הוכנסו לרובע ופוזרו בין העמדות. עוזי נרקיס הודיע לגזית כי כוחותיו השלימו את המשימה והם נסוגים ושיתפוס הוא את שער ציון. גזית סרב כי אנשיו כבר פוזרו ברובע, והם גם לא היו מאומנים. נרקיס הודיע לדוד שאלתיאל שהוא עוזב וביקש כוח שיחליף אותם כמו שהובטח. משלא נענה על ידי שאלתיאל, אסף את הכוח וסמוך לשעה 06:30 בבוקר ניטש השער והמסדרון לרובע. סמוך לשעה 12:00 נתפס השער על ידי הליגיון.

הרבה מילים נכתבו סביב השאלה ההיפותטית האם הרובע היה נופל אם שער ציון היה בידינו?
מדוע נעזב השער? הרבה סיבות ניתנו לזה:
1. מנטליות פלמ"חניקית של כיבוש ולא שמירה.
2. הם היו בטוחים ששאלתיאל יחליף אותם.
3. כוח הליגיון נכנס לירושלים ובו מאות חיילים שחדרו לשכונת שיח' ג'אראח, נעו לכיוון מנזר הנוטרדאם ואיימו על כל העיר. דאגתו של שאלתיאל היתה לכל הגיזרה ולא רק לעיר העתיקה שהיוותה פינה אחת במערכה כולה.
4. הכוח היה סחוט מעייפות ולא היה יעיל.
בסופו של דבר השער ניטש ונתפס על ידי הליגיון.
בין התאריכים 20-27/5 ניסה הפלמ"ח 5 פעמים לחדור לרובע ונכשל. באחד הפעמים הופעלו להביורים כדי להצית את השער, וכשהדבר עלה בידם והלגיונרים ברחו, אבל אז התמלא השער באש והכוח נאלץ לחכות עד שהאש תשכח וכשזה קרה שוב תפסו הלגיונרים את השער.
19/5 – הליגיון הגיע לירושלים וגם הפגיז את הרובע מהר הזיתים.
את חווית השהייה תחת הפגזה מספרת פועה שטיינר, שהיתה ילדה בזמן שמאורעות הללו קרו, בספרה "מתוך ההפיכה":
"התישבנו על רצפת התא המאובקת והאזנו לפגזים המתפוצצים. אויבינו היו כה קרובים , עד שיכולנו לשמוע היטב כל פגז בצאתו מלוע המרגמה ואחר את השריקה מסמרת השיער בדרך מעופו באויר. בחרדה היינו עוסקים בניחושים, היכן יפול ויתפוצץ.
הנה הנה….. הפגז יפול במגרש….הנה זה יפול בבית ממול…… הכל לפי אורך השריקה.
ואז היינו שומעים את התפוצצותו מחרישת האזניים ואת שאון הקירות הקורסים תחתיהם ואבניהם הנופלות ומתפזרות לכל עבר.
ושוב : בום!!!
"פגז" היינו קוראים באימה, ומאזינים בנשימה עצורה למעופו באויר.
"אוי, אוי"! היינו צועקים – "הפגז יתפוצץ מעל ראשינו", אך לא. ברוך השם, הוא עובר אותנו וממשיך לטוס באויר. "בומס" – הוא מתפוצץ מעבר לבתי מחסה, ו – "טששש" אבנים נשפכות ומותזות לכל עבר.
הרעשה כבדה ניחתה עלינו מכל הצדדים: אש תותחים, פגזי מרגמות, מכונות יריה וכדורים. ברד עופרת!!! בכל רגע נהרס קיר אחר לא הרחק מאיתנו והופך לגל אבנים. שומעים הכל היטב וברור, גם כאשר סותמים את האזניים הכואבות."

20/5 – ישיבת פורת יוסף נכבשה.
– עמדת קראים נכבשה.
– בערב לאחר תהפוכות נכבש בית כנסת "תפארת ישראל" והערבים החלו לפוצץ את הבניין.
בית הכנסת "תפארת ישראל" היה אחד מהבניינים הגבוהים ברובע ועל גגו היתה עמדה. במתקפת ה – 15-17/5 ניסו הערבים לתקוף שוב ושוב את הבניין ונכשלו. ב – 20/5 החלה הפגזה קשה על הבניין, הלחץ הערבי גבר והמגינים נסוגו. השמועה פשטה ש"ניסן בק" (כנויו של בית הכנסת) נפל ותוך זמן קצר התארגנו עשרות מגינים למתקפת נגד, בשני כוחות: האחד בפיקודו של משה רוסנק והשני בפיקודו של אברהם אורנשטיין. הערבים שעסקו בביזה הופתעו ובקרב קצר, מטווחים קצרים, כולל כידונים, הונסו והשאירו בשטח 10 הרוגים. חלק מהערבים נהרגו כשהם מכוסים בפרוכות שלל. הרווח העיקרי היה שלל של 10 רובים ותחמושת, והיקר מכל – מקלע שהתווסף לשני אחיו שהיו בידי המגינים. מן המגינים נהרגו 5 ונפצעו 10. בין ההרוגים היה קשר בן 15.
בתום הקרב חזרו המגינים לעמדותיהם, אבל בחסות החשיכה התקרבו הערבים אל הבניין, הניחו פצצה ובפיצוץ נפגע הבניין קשה. למחרת שוב אירע פיצוץ ומחצית הבניין נהרס. מדיניות הערבים היתה להרוס את הבניינים החשובים ולגרום לדמורליזציה, והעדיפו זאת על שימוש בהם כעמדות.

21/5 – נכרה ברובע קבר אחים.
ברובע במלחמת השחרור נהרגו 69 יהודים. 12 מהם נהרגו בין דצמבר 1947 ועד ל –13/5/48, כלומר בתקופת הנוכחות הבריטית. גופות אלה הוצאו לקבורה מחוץ לרובע. 57 הגופות האחרות לא הוצאו והיו במקררי בית החולים משגב לדך. אמנם לפי ההלכה אין מלינים את המת אבל גם יש להרחיק את המת מהעיר 50 אמה (25 מ' לערך).
ב – 21/5 , בלית ברירה, אותרה חצר ליד בתי מחסה ותחת הפגזות נקברו כאן בארונות מאולתרים 24 חללים. ב – 26/5 נקברו באתר זה עוד 10 הרוגים, כולל הרב אורנשטיין ואשתו. סך הכל נקברו באתר על ידי הלוחמים 34 חללים. 14 גופות שנותרו לאחר הכניעה נקברו על ידי הירדנים באותו מקום. סה"כ נקברו ברובע 48 חללים. ב – 4/8/1967 הובאו הנפטרים למנוחת עולם בקבר אחים במרומי הר הזיתים. הגופות האחרות לא נמצאו וכנראה הן נמצאות מתחת לבתי הרובע.

22-25/5 הערבים המשיכו לתקוף ולפוצץ בתים באזורים שכבשו.
23/5 – הרב אורנשטיין ואשתו נהרגו מפגיעת פגז בבתי מחסה.
ומספרת פועה שטיינר בספרה "מתוך ההפיכה":
"בשבת היה שקט. אחר הצהריים באו אלינו הרב אורנשטיין ואשתו הרבנית. כבר בראשית ההפגזות, עזבו את ביתם המרוחק ועברו לגור, כמונו, אצל אחת המשפחות בקומה הראשונה של בתי מחסה. הרב אורנשטיין היה בשעתו רב הכותל, אדם נשוא פנים ומכובד על כולם.
ביום ראשון בצהריים בא אחד השכנים חיוור כסיד ובישר – אסון גדול קרה: הרב אורנשטיין ו…… – האיש לא יכול היה להמשיך את דבריו. הושיבו אותו על כסא ואז אמר חרש: "הרב והרבנית נהרגו מפגז….. " האמנם?! קשה היה להאמין בדבר. הן רק אתמול ישבו כאן על כיסאות ושוחחו…… "בבקר נפל פגז על יד פתח הדירה בה התגוררו. הרב, שנטל את ידיו אותה שעה על יד הפתח, נהרג במקום, והרבנית נפגעה מן הרסיסים, שהועפו פנימה, ונפטרה יותר מאוחר בבית החולים". לאחר ששמענו על פרטי האסון, השתתקו כולם, אבל כבד ירד עלינו, ורוחנו נפלה מאד."

26-27/5 בלילה הועברו פצועי בית החולים "משגב לדך" לבתי מחסה כי היה מסוכן להשאיר אותם שם.
27/5 – נוסתה הצנחת סיוע למגינים (לא פעם ראשונה) ונכשלה.
– בית כנסת "החורבה" נכבש ופוצץ.
– אזור בית אל נכבש.
– התושבים התרכזו באזור ככר בתי מחסה ובתי הכנסת הספרדים.
בית כנסת "החורבה" התנשא לגובה 25 מ' אבל על גגו לא הוצבה עמדה מכיון שסביבו היו בתים גבוהים. בשעות אחר הצהריים של ה – 27/5/1948 נפלו לידי הערבים העמדות סביב והמגינים נסוגו לכוון בתי הכנסת הספרדיים. המגינים הבחינו שבית הכנסת נכבש רק כאשר הניפו הערבים דגל על הגג. הערבים הצמידו 200 ק"ג חומר נפץ לכיפת בית הכנסת ובשעה 18:00 לערך פוצצה הכיפה. עבדללה א תל – מפקד הליגיון אמר שהכיפה פוצצה כי היהודים התבצרו בה, והמבנה פוצץ על מגיניו, אבל הדברים לא נכונים . הערבים כבשו מבנה ריק ממגינים והרסו אותו בגלל זהותו היהודית וכדי לגרום לדמורליזציה, כמו שעשו בבית כנסת תפארת ישראל וישיבת פורת יוסף. בית הכנסת היה במרכז הרובע והאזור נקרא "אזור בית אל" על שם ישיבת המקובלים שישבה בו. גם מועדון המגן שהקים אברהם הלפרין היה באזור הזה.
אזור בית אל נכתש באופן מסיבי החל מיום יציאת הבריטים. ביום כיבוש "החורבה" – 27/5, נערך כאן קרב בלימה נואש להגנת כ – 1,000 אזרחים שמצאו מחסה בבתי הכנסת הספרדיים ובקרבתם. עשרות לוחמים נפגעו ביום זה. הטבח נמנע בגלל בוא הלילה שהערבים נמנעו מלהלחם בו, אבל היה ברור שגורל הרובע נחרץ.
על נפילת ה"חורבה" דרך עיניה בתור ילדה מספרת פועה שטיינר ("מתוך ההפיכה"):
"והנה נראתה חוה רצה מקצה החצר אלינו. היא צעקה דבר מה וספקה את כפיה. רק כשקרבה אלינו, הצלחנו לשמוע מה בפיה. זה עתה באה מביתה שברחוב היהודים.
"החורבה" קראה "החורבה!! הכל פוצץ!! החורבה נהרסה! נהרסה! "
ה"חורבה", בית הכנסת שלנו, האם נכון הדבר?
"אין, אין חורבה, אין כיפה, אין כלום" – בכתה חוה בדמעות שליש.
הכל הסתחרר סביבי. האסון היה בלתי נתפש. למה? מדוע?
"ברוך דין אמת" אמרתי. קריאה זו שמעתי אומרים כשהתבשרנו על מותם של הרב אורנשטיין ואשתו. בית הכנסת היקר שלי, חלק מעצמי מת. ה" חורבה" שלנו חרבה ואיננה."

28/5 – כניעת הרובע
בבוקר יום שישי 28/5 עמדו הכוחות הערבים בפאתי בתי מחסה. היו חייבים להכנע שכן מספר הבריאים היה נמוך, נגמרה התחמושת, נסיונות הפלמ"ח לחדור אל הרובע נכשלו והדמורליזציה שלטה בכל. הרבנים איבדו תקוה ולחצו להכנע ואף יצאו עם דגל לבן לדון עם עבדללה א תל על כניעה. סמוך לשעה 12:00 הוכרזה הפסקת אש. אנשי ההגנה על ה"דור מציון" שלחו שדר בהול למטה הרובע ונענו שמתנהל מו"מ להוצאת הפצועים וההרוגים והמטרה היא להרויח זמן. הערבים, שהבינו את המצב, סרבו לנהל מו"מ ודרשו כניעה מוחלטת ללא תנאים.

בשעה 16:00 הסכימה ההגנה לכניעה לפי הסעיפים הבאים:
1. כל הנשק והתחמושת ימסרו לערבים.
2. כל הגברים המסוגלים לשאת נשק ילקחו בשבי.
3. הנשים, הילדים והפצועים יורשו לעבור לעיר החדשה. המעונינים יוכלו להשאר בעיר העתיקה.
4. עבדללה א תל וקציניו יהיו אחראים לשלום האזרחים והפצועים.
5. הליגיון הערבי כובש באופן מוחלט את הרובע היהודי.
בשעה 16:30 חתם משה רוסנק על ההסכם עם עבדללה א תל ונציג האו"ם.

הנשק נאסף לכיכר בתי מחסה, אם כי חלק מהמגינים השליכו את נשקם לבורות המים. חלק מנשק זה נמצא בעבודות הבניה לשיקום הרובע לאחר מלחמת ששת הימים.
נשלחה הודעה על הכניעה למפקדת ההגנה בירושלים ואחר כך הושמד המשדר.
עבדללה א תל ציוה על הגברים להתאסף בכיכר בתי מחסה ולהפריד בין הלוחמים והאזרחים. בתחילה עמדו בצד 35 לוחמים בלבד. חלק מהלוחמים ניסו להתערב בקרב האזרחים לבל ילכו לשבי וביניהם גם נערי הקשר. הירדנים נדהמו מגודל הכוח שעצר אותם זמן כה רב.
עבדללה א תל הפריד מתוך ההמון 290 איש והצעיד אותם ל"קישלה". ביניהם היו כ – 200 איש שלא לחמו כלל ואפילו היה שם קשיש בן 78.
כ – 1300 מתושבי הרובע הורשו לצאת וצעדו בערב לעבר שער ציון כשהם נושאים את שארית רכושם. באותו זמן החלו הערבים לבזוז את בתי הרובע.
כ – 120 פצועים הובלו לרובע הארמני.

ומספרת פועה שטיינר:
"יום שישי אחר הצהריים. הולכים. אני מעיפה מבט אחרון במגרש בו ביליתי את ימי ילדותי היפים. עולם שלם נשאר מאחור. הרגליים אינן נשמעות לי, נתקעות בכל רגע מחדש, נצמדות לאדמה, ממאנות ללכת. העיניים מביטות בחטף בחצר הגדולה עם בורות המים, הבורות שבלעו את הנשק…..בכוח ניתקתי את עצמי, כדי לא לפגר אחרי ההמון ההולך. בתי מחסה נעלמו מן העין. נעלם הבית עם החלון הרחב. עוד מעט יכנסו הערבים ויקחו את הכל: את המקרר החדש, את ארון הספרים עם השעון היפה שמעליו, את השולחן הגדול, את המיטה המתקפלת….
חיילים ערבים נראו גוררים מכונות תפירה ודברי ערך מתוך הבתים. מוכי תדהמה עברנו ביניהם. באיזו להיטות עטו על השלל, באיזה שצף קצף התנפלו על הכל, הרסו והחריבו…. "

בשעה 07:00 בערב 28/5/1948 נפתח השער ומאות פליטים נדחסו החוצה. בלחץ שנוצר איבדו רבים את חפציהם. בצד השני המתינו להם חיילים ישראליים ואנשי הצלב האדום ופמוטים בידיהם שכן היה זה יום שישי. כעבור שעתיים סגרו הירדנים את השער מתוך חשש שהפלמ"ח יחדור בחסות החשיכה לרובע. הפליטים נאלצו לחכות ליד השער בלילה ולמחרת עברו גם הם.
ומספרת פועה שטיינר:
"לנוע קדימה, לשער, החוצה מפה, החוצה! רק להיות כבר בחוץ, להינצל מן התופת הזאת…..
בתוך ההמון הגועש, נסחפנו קדימה הדוחק היה איום, החום והמחנק היו ללא נשוא. נאבקתי בכל כוחי, שלא להילחץ בהמון…. נשאתי את עיני, ובמרחק לא רב ממני ראיתי סוף סוף את השער הנכסף. אך לפתע נעצרנו לפני חומת אדם. לרוחב השער היה מונח מחסום גדול עם תיל דוקרני! המחסום הותיר פתח צר מאד, שבקושי יכלו לעבור דרכו שני אנשים יחד. הבטתי אחורה וראיתי את גוש האדם מוסיף לנוע קדימה…. משהשתחררנו מילקוטינו, יכולנו להידחף קדימה אל המעבר. ראשי סבב עלי כגלגל, נשימתי כבדה, והדופק הלם ברקותי. אינני זוכרת איך הלכתי, אך ודאי לא רגלי הן שנשאוני. כנראה נדחפתי על ידי האנשים אל מחוץ לשער. הדף אויר הכה על פני לפתע וצנחתי. מישהו הצמיד מימייה אל פי. חשתי במגע המים על שפתי. לגמתי. המים היו צוננים ורוחי שבה אלי….. הסתכלתי משתאה, מאמינה ולא מאמינה למראה עיני. סביבי עמדו בחורים נהדרים ובחורות נפלאות, מלאכי חסד, הושיטו ידיים לכל כושל, נשאו ילדים ותינוקות על כפיים והשקו במימיותיהם את האנשים הזורמים מן השער החוצה…. החוצה אל הדרור."

29/5 השבויים הוסעו למחנה שבויים בירדן דרך שער האריות שם בילו 9 חדשים בטרם שוחררו.
למעלה מ – 100 פצועים פונו למנזר הארמני, מהם מתו משך הלילה שניים. בבוקר הגיעו אנשי הצלב האדום ועבדללה א תל התווכח על כל פצוע ופצוע, שכן הוא רצה לקחת אותם בשבי כדי שלא יתברר כמה מעט לוחמים עצרו אותו. בסופו של דבר 52 פצועים הוגדרו כקלים והלכו לשבי והשאר פונו לעיר החדשה.

17/7 – נסיון פריצה לעיר העתיקה במסגרת "מבצע קדם" שנכשל.
ממש לפני כניסת ההפוגה השניה לתוקפה החליט מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל לנסות לפרוץ אל העיר העתיקה במסגרת "מבצע קדם". ההתקפה אמורה היתה להתרחש בשני מקומות: השער החדש על ידי כוחות אצ"ל ולח"י וכוח מחטיבת עציוני עם כוח של הפלוגה הדתית של חטיבת קרייתי יפרצו ליד שער ציון. הפריצה של החומה אמורה היתה להתבצע בעזרת "הקונוס".
הקונוס היה מטען חלול בן 150 ק"ג שהומצא על ידי פרופסור יואל רקח.
להעלות את הקונוס להר ציון היה לא פשוט בגלל משקלו וגם היה צריך להתגבר על אש ירדנית שניתכה על הכוח. בסופו של דבר הוצמד הקונוס אל החומה ממערב לשער ציון ואחרי ששככו הדי הפיצוץ התברר שהמטען רק גרד את החומה ותו לא. ליד השער החדש כוח אצ"ל הצליח לחדור אל העיר, אבל מכיון שהכוח העיקרי נכשל, וגם ההפוגה נכנסה לתוקפה, קיבל כוח אצ"ל הוראה לסגת וכל המבצע בוטל.
היינו צריכים לחכות אם כן 19 שנה עד שהעיר העתיקה חזרה לידינו.

 

למאמר: "ירושלים במלחמת השחרור"