קולנוע אדיסון

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "חיים והווי בירושלים"

 

כאן היה קולנוע אדיסון

 

את בית הקולנוע הקים עזרא מזרחי עבור אביו – משה יוסף מזרחי. האב גר ביריחו עד שנת 1936. את חיידק הקולנוע הכניסה בעזרא אשתו. היא גדלה כיתומה אצל דודה בלונדון והדוד התעסק בקולנוע.
הקולנוע נבנה למעשה 3 פעמים:
1. שנת 1928 נבנה הבניין עם טעויות הנדסיות חמורות לכן הרסו את התאים למכובדים ובנו שוב.
2. גם בבניה השניה היו בעיות אקוסטיות ולכן נשלחו האדריכלים בן דור ללמוד מבניין האופרה באלכסנדריה.
3. הם חזרו ובנו את בניין התיאטרון מהתחלה בשנת 1932.

עזרא מזרחי הגיע לירושלים בשנת 1929 וגר בבניין התיאטרון עצמו. לימים הקים את בתי הקולנוע "אוריון" ו"אורנע".
שם הקולנוע נקבע ל"אדיסון, וכתב עיתון "דואר היום" 12 בנובמבר 1931:
"אתמול בבוקר נתאספו בטרקליני הפלסטין-ביוליטין, על פי הזמנת בעלי ומנהלי הקולנוע ההולך ונבנה ברחוב "זכרון משה", הדוקטור ר. בן דור, האדונים אגרונסקי, בר דרורא, אורי קיסרי ומ. פרידנברג, לדון בשאלת השם של התיאטרון החדש.
היו נוכחים גם מר עזרא משה מזרחי, בעל המקום, מר זינגר המנהל הראשי והאדריכל דן בן דור, אדריכל הבנין. הנאספים עיינו במאות הצעות שנשלחו להנהלת הקולנוע ודנו על דבר השם המתאים ביותר. הם נתעכבו בעיקר על יד כמה שמות שהוצעו על ידי אנשים רבים והחליטו לבסוף כי השם "אדיסון" יהלום עד מאד את בית השעשועים החדש שיהיה ראשון בנוחיותו ובשכלוליו בארצנו. אדיסון, הממציא הגאוני שנפטר בשיבה טובה לפני שבועות אחדים, היה מענקי הרוח השייכים לאנושיות כולה. ורצוי היה שגם ארץ ישראל תציג מצבה נאה לזכרו, ואין לך מצבה יותר נאה ויותר מתאימה מאשר קריאת שמו על קולנוע, שהוא הניח את יסודותיו על ידי המצאותיו."
הקולנוע נפתח ב – כ"ו טבת תרצ"ב (1932) בהצגה "אחאב".
במקום היו מופעים והצגות וגם מופעי חזנות. ראשון החזנים שהופיע באדיסון היה זבולון קוורטין – מלך החזנים שהיה חזן באוקראינה, בודפסט, וינה, ובכמה קהילות בארצות הברית, וכן הופיע בקונצרטים לחזנות ברחבי העולם.
בכסלו תרצ"ב (1931) נחתם הסכם "אי חילול שבת" בין בעלי בתי הקולנוע ציון אדיסון ועדן – בתי הקולנוע הותיקים ביותר בירושלים. הוחלט שמי שיפר את ההסכם ישלם 300 ל"י כקנס, חצי לבית היתומים דיסקין והשאר למוסדות אחרים.

בשבתות בבוקר היה באולם אדיסון התכנסויות "עונג שבת" של הרויזיוניסטים, אליהם נהרו המונים, ומספר עמוס עוז בספרו "ספור על אהבה וחושך":
"אחת לכמה שבועות היתה חצי ירושלים נאספת בימי שבת, באחת עשרה בבוקר, לשמוע את נאומיו חוצבי הלהבות של מנחם בגין באספות של תנועת חרות באולם אדיסון בירושלים, שהיה האולם הגדול ביותר בעיר ועל חזיתו התנוססו מודעות המבשרות על הופעתה הקרובה של האופרה הישראלית בניצוחו של פורדאוז בן ציסי". (מנצח באופרה הארצישראלית ולאחר מכן בתזמורת הסימפונית הארץ ישראלית, המנהל המוזיקלי והמנצח הראשי של הבימה ועוד.)
היה הסכם שבשבתות לא יהיה חילול שבת באולם ולא יופעל מיקרופון. מספרים שהמארגנים החביאו מיקרופון באגרטל הפרחים. מספרים שפעם הגיע מרצה ושכחו לספר לו על המקרופון החבוי והמרצה מידי פעם התרחק מהאגרטל וקולו לא נשמע וזה עורר מחאות מהקהל, עד שאחד מהצופים צעק לו "דבר אל תוך הפרחים" ואז הוא הבין.

על שיטות ההתפלחויות לאולם יש הרבה ספורים. ומספר יוסי בנאי ("כשאמא שלי היתה מלכה"):
יושב על האסלה בשירותים של קולנוע אדיסון,
אחרי הסרט ביומיות ומחכה
בקוצר רוח שכבר
יצאו אנשים מהסרט
ויכנסו אנשים
להצגת התיאטרון,
כדי שאוכל להתגנב בשקט
לאולם, בלי שאיש ירגיש.
ובינתיים, יושב בשירותים,
בקולנוע אדיסון,
על האסלה,
וחולם על במותי עולם,
הצלחות אין קץ,
ועל תהילה.
הנהלת הקולנוע עשתה ככל יכולתה למנוע את ההתפלחויות כמו: ציפתה את צינורות הביוב בתיל והתקינה מנעולים מסיביים על הדלתות, אבל תמיד הופיע רעיון חדש שאומץ על ידי אותם ילדים שלא יכלו לחלום על קנית כרטיסים למופעים.
לבית הקולנוע היה סדרן שנקרא שמעון וכונה על ידי כולם "שמעון תכניסותי" שלעיתים קרובות לא יכול היה לעמוד בפני תחנוניהם של הילדים והכניס אותם. והיה עוד בחור שהיה מומחה לפריצת מנעולים ועזר לעיתים לפרוץ מנעול של דלת אחורית. הילדים מיהרו להכנס דרך הפירצה עד שנסתמה על ידי הסדרנים. דרך אגב, הפורץ עצמו לא נכנס אל האולם, זה פשוט לא עניין אותו. את סיפוקו מצא בפריצה עצמה.
שרה עזריאלי ספרה על פיני אמיתי הזואולוג שהתגנב לקולנוע עם כלבו. באמצע ההצגה נמלט הכלב מאחיזת אדונו ועלה על הבמה. הכלב התרוצץ באולם ברוב התרגשות כשהוא נובח והסדרנים אחריו למקומות מסתורו בין הכסאות.
המנצח הדגול טוסקניני בשנת 1936 נענה לבקשת הכנר ברוניסלב הוברמן וניצח על קונצרט הפתיחה של התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית בתל אביב והופיע עם תזמורת זו בירושלים, בחיפה, בקהיר ובאלכסנדריה. בירושלים הופיע באדיסון.
ומספרת אלישבע רמון:
"אני עליתי בעלית הנוער ואחותי היתה בהכשרה בקיבוץ. כבר בבית שמענו על טוסקניני מאמא שלנו. טוסקניני בא אל התזמורת הישראלית….והאנשים בעיר נכנסו ממש לאופוריה. לפני סוכנות הכרטיסים של "כהנא" היה תור גדול אם כי שם מכרו כרטיסים במחיר יקר. היה אפילו זוג שנולדו להם תאומים וקראו להם טוסקה וניני. ובכן החלטנו להכנס לקונצרט בלי לשלם, כי כסף לא היה לנו. הלכנו לקולנוע אדיסון, שם עתיד היה להיות הקוצרט, ונכנסנו להצגה שניה. (לזה הספיק לנו הכסף). אחרי ההצגה נכנסנו לשירותים וישבנו שם בסרחון שעתיים, מתוך כוונה להיכנס בתחילת הקונצרט, אבל חצי שעה לפני תחילת הקונצרט באו עובדי הניקיון של אדיסון לנקות את בתי השימוש. עלינו על האסלה אך המעיל שלי צץ בחריץ למטה – בקיצור היינו צריכות לעבור, בושות ונכלמות, בין שתי שורות של מנקים בדרכינו החוצה. אבל המקרה רק עודד אותנו למצוא רעיונות נוספים, ואכן בשמונה וחצי עמדו שני מבקרי הכרטיסים בכניסה לאולם ואני עברתי ביניהם, וכששאלו אותי על הכרטיסים עשיתי עם הבוהן בתנועה לאחור, כלומר הכרטיס נמצא אצל מישהו מאחור, והייתי בפנים. אחותי חיכתה אותי ועשתה אותה תנועה וגם היא היתה בפנים. התיישבנו בשורה ראשונה, כי שם לא מכרו את המקומות. קנינו תוכניה, אותה אני שומרת עד היום. נהנינו מהקונצרט ומטוסקניני. אחרי הקונצרט נסעו כולם עם טוסקניני ופמליתו למלון קינג דייויד, וכמובן גם אנחנו. במלון ניגש אלינו מישהו ושאל אותנו מה רצוננו. אמרתי באנגלית הטובה ביותר שלי: please toskanini autograph"" האיש חזר עם התוכניה ועם החתימה, ואז שאל: "את רוצה גם ממני?" ועניתי" yes, but not next to toskanini"" . מסתבר שהיה זה הוברמן." (הוברמן היה כנר יהודי וירטואוז, מייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית.)

 

מספרת שרה עזריאלי:
"באולם הקולנוע התקיימו קונצרטים. בשנות ה – 30 ביקר כאן טוסקניני – המנצח המפורסם מאיטליה, והוברמן מייסד הפילהרמונית הישראלית. היו הצגות טובות באדיסון ואפילו אופרה בניצוחו של גלונקין. במקום הופיעו אמנים מפורסמים בכל השפות ואפילו אום כולתום, המצריה, שגרמה להתרגשות רבה בקרב הקהל שהבין ערבית. שמעתי באדיסון אמנים בשפות שונות: אידיש, אנגלית וכמובן ששם הופיעו תיאטרונים כמו: "הבימה", "האוהל", "הקמרי", התיאטרון הסטירי "המטאטא" ועוד. בערב גאלה באדיסון היה מה לראות. הקהל הרב-גוני, עשירות העיר בתלבושות מפוארות, ואחרות בתלבושות צנועות יותר, חיכו בלובי שלא יכול היה להכיל את כל הקהל, ורבים המתינו בחוץ לתחילת המופעים. לי אישית אדיסון היה כמו בית שני. התחתנתי עם אברהם עזריאלי…..אברהם ז"ל למד וסיים קורס חשמלאות בטכניון בחיפה. מאחר והיה מיודד עם עזרא מזרחי, בנו של בעל קולנוע אדיסון, קיבל עבודה כאחראי על רשת החשמל ותחזוקת המכשירים והמכונות בבניין הקולנוע. כאשר נולדו בשנות ה – 40 בנותי, אדיסון היה לחלק מחייהן. אחרי הגן ובית הספר הן הלכו לשם, עזרו, פגשו אנשים מפורסמים וראו את סרטי אחר הצהרים"
וסיפרה העיתונאית והסופרת שרית לוי ישי על הופעתו של קליף ריצ'רד באדיסון (אתר (saloona:
"שעות עמדתי עם אבא שלי בתור הארוך שהשתרך מרחוב הילל עד כיכר ציון ליד משרד הכרטיסים המיתולוגי “כהנא” בעיר הולדתי ירושלים, כדי לקנות כרטיסים להופעה של קליף באדיסון. מה לא עשיתי בשביל שהורי יסכימו לקנות לי כרטיס להופעה. שיפרתי ציונים, שמרתי על אחי הקטן, חודש ימים לא התחצפתי לאמא שלי, סידרתי בכל יום את החדר והלכתי עם סבתא שלי לקניות.
ביום ההופעה ההתרגשות הייתה בשיאה, הלכנו ביחד כל החבר’ה להופעה באדיסון, אני זוכרת את קליף מקפץ על הבמה ומעיף את התקרה של אדיסון לשמיים אני זוכרת את ה”שדוס” להקת הליווי המיתולוגית והמדהימה שלו, במיוחד את נגן הגיטרה ההוא עם משקפי הקרן השחורות, אני יכולה לשמוע עד היום את צליליה הנשפכים של הגיטרה ומה שהיא עשתה ללב שלי. אני זוכרת שרקדנו כמו משוגעים וידענו את כל המילים בעל פה ובמיוחד את המנון התקופה: "the young ones" שעד היום אני חושבת שהוא השיר הטוב ביותר שלו."
אני זוכר שההופעה שלו היתה במוצאי שבת, ואני כילד עמדתי משעות אחר הצהרים המוקדמות ליד הקולנוע יחד עם עוד הרבה אנשים שלא היו בידיהם כרטיסים, וציפינו לראות את קליף ריצ'רד בבואו. לפתע מישהו אמר שהזמר כבר בפנים והאכזבה הכללית היתה עצומה.
עוד הופיעו באדיסון: הכנרים יאשה חפץ ויהודי מנוחין אומני הג'ז לואי ארמסטרונג וליונל המפטון, המהפנט צ'קרלי, הזמר המצרי פריד אל אטרש ועוד….

בשנת 1936 הותקף הקולנוע על ידי ערבים ושלשה יהודים שיצאו מסרט נהרגו.
מאכערים יזמו תפילות במקום במועדים עד שהרבנות הראשית התערבה והפסיקה מנהג זה.
עם החרדים היו מידי פעם עימותים ביחוד בגלל מכירת כרטיסים מוקדמת בשבת ופרסום שלטי חוצות שלא היו לטעמם.
ר' עמרם בלוי היה מגיע מידי פעם לקופה וחוסם אותה בגופו כדי שלא ימכרו כרטיסים לפני מוצאי שבת. גם חבריו עזרו לו לאורך התור.
מספרים על הרב וייס – אחד הרבנים החרדים החשובים שגר בשכנות ונראה עומד בקופת התיאטרון כשבוע לפני חנוכה. שאלו אותו: מה עושה רב כמוהו במקום כזה שאינו נאה ואינו יאה. והוא הסביר שחג החנוכה מתקרב והולך, וכל מטרת הדלקת הנרות היא לפרסם את הנס. הוא רצה לברר מתי נגמרת הצגה שניה ואז הרחוב מתמלא אנשים וכך לחנוכיה שידליק יהיה פרסום נס גדול.
המקום הוצת פעמיים: ב – 1965 וב – 1985 .
האולם שרוחבו היה ארוך מאורכו שימש כאולם המרכזי להצגות בירושלים בשל בימתו הגדולה, עד שנבנו "בנייני האומה" שהחליפו אותו.

לבסוף האולם נסגר ב-1995 ונותר שומם שנים רבות. מוזי מזרחי סירב למכור אותו לחרדים מסיבות עקרוניות.
בשנת 2006 חברת "קרית יואל" (ע"ש הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר) רכשה את המבנה כדי להקים בו דירות לאנשי החסידות (שמתנגדים בצורה חריפה למדינת ישראל ולציונות).
ההסכם היה לשמר את החזית של התיאטרון בחזית המבנה – הסכם שכובד.