שער האשפות

 

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"

המאמר נמצא בגרסת שמע בסוף הדף

שער האשפות

שער בשם זה מופיע בספר נחמיה 3 פעמים בתור שער בחומת ירושלים:

{יג} וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר (המפרוצים) הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: (נחמיה ב' י"ג)

{יג} אֵת שַׁעַר הַגַּיְא הֶחֱזִיק חָנוּן וְיֹשְׁבֵי זָנוֹחַ הֵמָּה בָנוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו וְאֶלֶף אַמָּה בַּחוֹמָה עַד שַׁעַר הָשֲׁפוֹת: {יד} וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו: (נחמיה ג' י"ג – י"ד)

{לא} וָאַעֲלֶה אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה מֵעַל לַחוֹמָה וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה לְשַׁעַר הָאַשְׁפֹּת: (נחמיה י"ב ל"א)

ישנם כמה רעיונות לשמו של השער:

1. שם זרקו את אפר הקרבנות של בית המקדש. (יותר מאוחר הועלה רעיון אחר שאפר זה נזרק מצפון לעיר ליד "מאה שערים" במקום שנקרא "מקום שפך הדשן").
2. בתקופה הביזנטית נהגו, לפי האגדה, לטנף את אזור הכותל והר הבית בזבל כדי שיהודים לא יתפללו שם. הזבל הזה פונה לבסוף על ידי סולימן המפואר.
3. הסיבה האמיתית, כנראה, ששם זרקו או שמשם יצאו לזרוק את הזבל של העיר.

אברהם משה לונץ אומר שהשער של היום הוא לא השער של נחמיה וגם הוא מסביר מדוע נקרא השער כך.  וכך כתב בספרו "מורה דרך בארץ ישראל וסוריה", בשנת 1890:

"השער הזה איננו במקום "שער האשפתות" הנזכר בנחמיה, כי הוא היה במערב העיר. והלועזים יקראו לו בשם הזה על כי מתחתיו תעבור תעלת השופכים אשר להעיר חוצה, ודרכו הוציאו עפר ואשפות מהעיר. וגם בפנים העיר בסביבותיו צבורים עפר וזבל למכביר".

אמנם השער בנחמיה לא נמצא באזור שער האשפות של היום אבל ההיגיון להעמיד אותו במקום מסוים הוא אותו היגיון, שם וכאן.  מקום שפיכת הזבל של עיר נקבע בצורה כזו שהרוח המצויה תסיע את הריח מן העיר והלאה.  הרוח המצויה בירושלים היא מערבית ולכן מקום שפיכת הזבל יהיה במזרח העיר.  יכול להיות שגם עצם העובדה ששם עובר ואדי (גיא עושי הגבינה) מוסיף סיבה למיקום האשפה שם, כי הואדי יכול לנקז אותה.  ברור שגם למיקום הר הבית היתה השפעה על הנושא הזה.  בתקופת נחמיה העיר היתה במיקום עיר דוד, כלומר דרומית למיקומה היום ולכן שער האשפות היה גם הוא דרומית למיקומו היום במזרחה של העיר.

בתקופת בית שני בפינה הדרום מזרחית של העיר היה רובע תעשייתי ובתקופה הצלבנית בפינה הדרום מזרחית של העיר היה מקום המפעלים של הבורסקאים (מעבדי עורות) שכן תעשיה זו הסריחה.  אמנם שני מקומות אלה אינם זהים, כי בתקופת בית שני העיר הגיעה עד השילוח ובתקופה הצלבנית היא הגיעה בערך למיקומה היום, אבל בשתי התקופות העדיפו שתעשיות עתירות ריח רע תהיינה בדרום מזרח העיר בגלל כיוון הרוח.

בערבית היו לשער שני שמות:

1. "שער המערביים" על שם השכונה הערבית הסמוכה לשער מבפנים שנהרסה בשנת 1967.
2. "שער סילוואן" על שם הכפר הסמוך לשער מבחוץ.

היהודים לקחו את שם השער מספר נחמיה.

השער נבנה במאה ה – 16 על ידי הסולטן סולימן המפואר התורכי, ששיקם את חומת ירושלים לכל אורכה.  בשלהי המאה ה – 16 הוקמה השכונה המוגרבית עבור הערבים שהובאו ממרוקו והם יושבו במקום בו נמצאת היום רחבת הכותל.  בין השכונה ובין השער נשתלו שיחי צבר וביניהם עבר שביל צר שחיבר את השכונה עם שער האשפות.

כאמור השער נבנה במאה ה – 16 כפשפש קטן וצר שהיה סגור רוב הזמן.  על השער לא נבנה בית שער כמו בשאר השערים שנבנו על ידי העותומנים בתקופה זו.  במהלך המאה ה – 19 התחילה להיווצר התיישבות מוסלמית מחוץ לשער וגם ההתיישבות בכפר סילוואן התרחבה ונוצר לחץ על השלטונות העותומניים להשאיר את השער פתוח כל הזמן.  העותומנים נעתרו לבקשה והשאירו את השער פתוח אבל בנו עליו מבחוץ בית שער.  הכניסה והיציאה מהשער היו בזווית (ר) כמו בשערים האחרים, כלומר כאשר באו מהעיר, עברו בשער ופנו בבית השער ימינה כדי לצאת, וכאשר באו מן החוץ, נכנסו לבית השער ופנו שמאלה כדי להיכנס אל העיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסוף תקופת המנדט (אם כי יש מקורות המדברים על התקופה הירדנית) הוסר בית השער, השער עצמו הורחב כדי שמכוניות יוכלו להיכנס דרכו, וכאשר הוסר בית השער התגלו העיטורים המקוריים בדמות "קשת כריות" ומעליה רוזטה.  בתוך קישוט הכריות אפשר לראות מגן דוד שנעשה בתקופה התורכית שכן הם השתמשו בסמל הזה בתור קישוט. בתקופה הירדנית המגן דוד טושטש אבל בתקופה הישראלית הוא הובלט שוב.

בתקופה הישראלית שופץ השער כדי לתת לו חזות יותר יפה אבל לא שונה מהותית.