מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
בור המים (תקווה שריג – "אמא אגדה")
הקטע הבא מצוטט (באישורו של בנה של הכותבת) מספרה של תקוה שריג המספרת על ילדותה בירושלים בשנות ה – 20. התיאור כל כך חי ומקסים ולכן אני מביא אותו כמו שהוא:
" מאז התחלתי להתהלך על רגלי, נפתח בפני ה"עולם הגדול". היה זה משטח מרוצף אריחי אבן חלק וורוד כלחי של תינוק. מרזבי פח הובילו לכאן את מי הגשמים מכל הגגות. רצפה זו, שהיתה מוגבהת מכל סביבתה כמין במה, היתה תקרתו של בור עמוק, שהיה חדר אטום ומסויד, מלא מים. באמצע המרצפת, התנשאה כעין קוביה בולטת, ובראשה פתח עגול שמכסה ברזל לו ומנעול גדול. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, הופיע שם "צמח", והוא שם אדם ושמו בפי כל: "צמח המשוגע" שהיה המפקח בעל המפתח. הוא היה פותח את מכסה הבור ברעש גדול וקורא ברמה, ביידיש, לנשות השכונה: – מים! מים! בואו לקחת מים. וכולן באו עם פחים לקחת להם מים לכל הבתים. ("פח" היה כלי נפט המובא מאז ועד היום – מחוצלארץ. את הפח הזה היו מנקים היטב, מסירים את חלקו העליון ומחברים לו מוט עץ שחתכו ממקל של מטאטא, מקצהו של הפתח ועד קצהו, וכך שימש כמיכל מים.) "צמח המשוגע" היה משקיע לתוך הבור דלי ברזל גדול הקשור בחבל עבה לצירו של המכסה, שואב בו מים ויוצק אותם לתוך הפחים שנצבו בתור, על פי הבור. אלו היו השעות הנהדרות, מין חגיגה יומיומית עליזה לכל ילדי השכונה. שם נקהלו יחדיו:
מ"זוחלי על גחונם"
עד ל"רוכבים על מקלות סוסיהם",
ועד לנגררים על ישבניהם,
והולכים על רגליהם.
הזוחלים היו נרמסים,
הפעוטים נדרסים,
הקטנים היו סופגים מכות מידי הגדולים מהם
והגדולים ההם, מידי הגדולים אף מהם.
כולם יחד מרימים צעקות וצווחות, בכיות וצריחות,
גידופים וקללות ומריבות קולניות –
ו"צמח המשוגע" מנצח על הששון ועל הצעקה.
