מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
בתלמוד תורה הספרדי (על פי "ילדות בירושלים הישנה ג' – יעקב יהושע)
בית תלמוד התורה היה ליד בתי הכנסת הספרדים בחדרים קטנים ואפלים. המלמדים היו מרי נפש ורגזנים ולבשו בלואים. הילדים לבשו כותנות ארוכות וכובעי בד. המלמדים היו מאד עניים והם קיבלו את משכורתם מקופת העדה. לקופה היו עליות ומורדות בהתאם לתרומות שהגיעו מחו"ל. גם התלמידים באו ברובם מבתים עניים וזה ניכר בבגדיהם הבלואים. ביום שישי התאמנו בכתיבה תמה. מי שכתב היטב שוחרר לביתו מוקדם ומי שלא נאלץ לבלות שעות ארוכות ולהתאמן. בכל כיתה היו 40 – 50 תלמידים שישבו על ספסלים מאד לא נוחים. כאשר המלמד נעדר מאיזו סיבה מילא את מקומו אחד התלמידים שנחשב למצטיין. תלמיד שהצטיין בלימודיו ביום מסוים קיבל כעין פרס להיות חזן במנחה באותו יום. על כל עבירה קיבלו מכות והמלמדים גם לא נמנעו מקללות. הכלי הפופולרי בו היכו תלמידים היה קנה סוף ארוך אבל היו עוד רעיונות סדיסטיים בהם השתמשו המלמדים כמו למשל כבלים שהיו שמים אותם על רגלי התלמידים, ולפעמים התלמיד היה נמלט כשהכבלים עודם על רגליו. המלמדים גם השתמשו בתלמידים לכל מיני שליחויות פרטיות. בשבת הגיעו התלמידים לבית התלמוד תורה וקראו שם תהילים עם אחד המלמדים עד הצהרים. בסוף המאה ה – 19 הנוער הספרדי התחיל להבין שבשיטות חינוך אלה לא יגיע רחוק וזה גם לא יקדם אותו מבחינת הפרנסה לעתיד והתחילו לצוץ מוסדות חינוך יותר מודרניים כמו סמינר למורים של חברת :עזרה" או בית מדרש דורש ציון שתלמידיו היו ספרדים והוקם על ידי יצחק פרג בשנת 1866.
