מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
השר אהרן חיים ולירו (על פי "ילדות בירושלים הישנה ד' – יעקב יהושע)
אהרן חיים ולירו היה בנקאי ותושבי ירושלים הספרדים קראו לו בתואר כבוד "השר". הוא היה איש נמוך לראשו היה תרבוש ובגדיו פשוטים. בחגים ומועדים התלבש בהידור. הוא זכה בהרבה אותות כבוד וכאשר היה נוסע לבקר את המושל או את הקונסולים בימי חגם היה עונד על חזהו את כל אותות הכבוד שלו. הוא התגורר ברחוב יפו מול בניין העמודים (של היום). בביתו היה בית כנסת שפעיל עד ימינו אנו. המתפללים היו אנשים פשוטים וולירו היה החזן. היו לו 4 בנים ובימי חג ומועד נהגו לבוא לבית הכנסת ולכבד את אביהם. הבנק שלו היה ברחוב הבטרק (היהודים נהגו לקרוא לרחוב דוד היוצא משער יפו ולרחוב הנוצרים שיוצא מרחוב דוד בשם שוק הבטראק או רחוב הבטראק). הוא היה מאד חסכן ועל חסכנותו היו הרבה ספורים ואגדות. לעומתו בניו היו פזרנים בעיקר בשל רעיותיהם האשכנזיות שלימדו אותם איך עשירים מתנהגים. את מטבעות הזהב בבנק שלו היו שוקלים בכפות המאזנים. כאשר נסע בעגלה מהעיר העתיקה לביתו עמד בתור יחד עם כל פשוטי העם כדי לא לשלם מחיר מיוחד בהסעה פרטית. אבל בניגוד לספורים הללו הוא עמד בראש העדה הספרדית, עסק בצרכי צבור ואף תרם מהונו לצרכי הציבור. חסכנותו ניכרה גם בפעילותו הציבורית והוא דאג שאת החשבונות יעשו על נייר עטיפה גס וזול ולא בנייר הלבן היקר. פעם הגיעו לביתו לאסוף תרומות עבור העדה וכך אמר למתרימים: אתם יודעים מה אוכל לארוחת ערב? מרק עדשים וכופתאות של מוח (אוכל של עניים) ואז הבינו שלא יקבלו ממנו שום תרומה. ולירו קנה ילדה כושית שתהיה משרתת בביתו. קראו לה "שרה לה פריטה" – שרה השחורה הוא גידל אותה בביתו והפך אותה ליהודיה כשרה. היא גידלה את ילדיו ודיברה ספרדית רהוטה. מספר יהושע שבערבי הקיץ היו רואים את ולירו ואשתו יושבים בביתם על המרפסת ושרה השחורה היתה משרתת אותם.
