מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
זכרונות משכונת ימין משה (על פי "ילדות בירושלים הישנה ד' – יעקב יהושע)
"ימין משה" למעשה היתה שתי שכונות וחולקה לשני חלקים: האשכנזי והספרדי. לכל צד היה בית הכנסת משלו – בתי כנסת שקיימים עד היום. השכונה כולה היתה בנויה משורות שורות ואם רצית להגיע למאן דהו היו שואלים אותך באיזו שורה הוא גר. בתחילה השכונה היתה פתוחה מכל אבריה ללא שערים ובמשך היום פקדו אותה הרוכלים למיניהם כדי להציע את מרכולתם. בבוקר הלכו התושבים להתפלל ואחר כך הלכו לעבודתם בעיר העתיקה כשארוחתם צרורה במטפחת או שנשאו אותה ב"סיר המעלות". היו כאלה שרצו לאכול בצהרים ארוחה טריה ולכן היה אדם שאסף בצהרים מהבתים את הארוחה והוביל אותה אל מקומות העבודה של הגברים. בערב חזרו הגברים הביתה כשבאמתחותיהם מכל טוב העיר העתיקה שקנו כדי לשמח את נשותיהם. לבתים היו בדרך כלל שתי קומות והדירות היו בנות שני חדרים: אחד גדול ואחד קטן.
ימין משה היתה שכונה יותר ליברלית יחסית לרובע היהודי ובני העיר העתיקה חיזרו אחר בנות ימין משה דבר שלא מצא חן בעיני הורי הבנים. בני ימין משה היו הולכים גם לבתי קפה במוצאי שבתות ואפילו הביאו לשם את אחיותיהם כדי שיתוודעו אל חבריהם.
הילדים הצעירים למדו ב"חד" (כותב) בתוך השכונה וכשבגרו הלכו ללמוד ב"תלמוד תורה" בעיר העתיקה. הם הלכו ברגל דרך הר ציון אבל שם חיכו להם הילדים של משפחת דג'אני הערבית. הם הכינו להם מלכודות בדמות בורות מוסווים ואף זרקו אבנים. פעם החליטו בני ימין משה ללמד את הדג'אנים לקח. את הרעיון לקחו מיהושע שנלחם בבני ה"עי". הם התחלקו לשתי קבוצות אחת הסתתרה והשניה יצאה אל מול ילדי משפחת דג'אני. כאשר הגיעו ילדי ימין משה להר ציון, ילדי דג'אני חיכו להם ואז ברחו ילדי ימין משה וילדי דג'אני רדפו אחריהם עד שהגיעו אל הקבוצה שהסתתרה ואלה יצאו בהפתעה והיכו אותם שוק על ירך.
ליד השכונה היתה תחנת הקמח של מונטיפיורי שלא עבדה אבל היא משכה את הילדים שטיפסו עליה, העיפו עפיפונים וצדו צפרים.
כמו בכל השכונות באותם זמנים היו בורות מים מהם שאבו התושבים. אחרי פסח התחילו לקמץ ואת המים מכרו לתושבים לפי פתקים שהיו תלויים במכסת נפשות. את הפתקים הכין החייט (שכן היו לו מספרים). בשכונה היו כמה בורות וכשהתרוקן בור אחד הלכו לאחר שלפעמים היה ממש רחוק מהבית. כאשר התרוקנו כל הבורות הלכו הנשים לבור שהיה ליד בריכת הסולטן שילשלו את הדלי ונדנדו אותו בתקוה שיצליחו למצוא מעט מים. משכלו המים התחילו להגיע לשכונה מוכרי המים מהעיר העתיקה וסביבתה שהגיעו עם נאדות עור מלאים מים ומכרו אותם. יותר מאוחר הם הגיעו עם חמורים שנשאו פחי מים.
כנאמר לעיל ימין משה היא שתי שכונות עם שביל צר ביניהם. בצד אחד (דרום) גרו הספרדים ובצד השני גרו האשכנזים. בין שתי העדות היה קיים יחס של כבוד הדדי. היו אשכנזים שהתפללו בבית הכנסת הספרדי, והיו נשים ספרדיות שהעדיפו את המקוה האשכנזי בשל נקיונו. בשני הצדדים היו שוחטים והם הקפידו לשחוט רק את העופות שהגיעו מהצד שלהם, כלומר השוחט האשכנזי נמנע מלשחוט "עוף ספרדי" וכן להיפך. בצד האשכנזי היתה אוירה רצינית ולא היו שם מסיבות לעומת הצד הספרדי בו הרבו בשמחות וחגיגות וכל הזדמנות היתה סיבה למסיבה.
בין השנים 1929 – 1930 התחילו אנשים עוזבים את ימין משה וראשונים היו האשכנזים. השכונה הפכה לשכונת גבול מוזנחת עד למלחמת ששת הימים שאחריה התחילו שיפוצים מסיביים בשכונה.