מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
חרם על בית החולים של המיסיון (על פי "ירושלים של תמול” – דוד ילין)
אחד מהאמצעים בהם נקטו היהודים במלחמתם במיסיון היה תקנה שמי שיתאשפז בבית החולים של המיסיון וימות שם לא יבוא לקבר ישראל. ואכן זה קרה בסוף שנת 1897 . אישה התאשפזה בבית חולים "משגב לדך" ועברה לבית החולים האנגלי ומתה שם. ראשי המסיון הודיעו לרב הראשון לציון יעקב שאול אלישר על הפטירה וביקשו ממנו לקחת את הנפטרת לקבורה. הרב סירב וגם הוא וגם הרב האשכנזי ר' שמואל סלנט שלחו את בניהם אל הפחה והודיעו על ההחלטה ועל הסיבה להחלטה, והפחה אמר שאם זו החלטתם זו זכותם. החשש היה שהאשה תקבר בהסתר בבית הקברות היהודי בלי שידעו מזה וכדי למנוע זאת העמידו שומרים סביב בית החולים האנגלי, וגם העמידו שומרים בבית הקברות בהר הזיתים. הקונסול הבריטי פנה אל הפחה כדי לשכנע אותו להכריח את היהודים לקבור את הנפטרת והפחה פנה שוב אל הרב אבל הרב עמד על דעתו כיוון שחשב שחשוב להתעקש כדי להראות לכולם מה עונשו של מי שפונה לעזרת המיסיון. ושוב פנה הקונסול אל הפחה ושוב הרב עמד על שלו והפעם כבר היה לחץ חזק מצד הציבור לא לוותר.
בסופו של דבר החליטו האנגלים לקבור את הנפטרת בחשאי באישון לילה בהר הזיתים וגם שכרו פועלים לצורך זה. אבל בהגיע הפועלים להר הזיתים חיכו להם שם 800 יהודים נחושים לא לאפשר את הקבורה. בלית ברירה החליטו האנגלים לקבור אותה בחלקת המיסיון, והיהודים שבו אל ביתם ברגשות מעורבים.
