מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
שידוכים וחתונה (על פי "זכרונות" – יצחק שריון)
צריך רק לומר שהכותב הוא אשכנזי.
השידוך נעשה כמובן על ידי שדכנים או שדכניות. ההחלטה היתה של ההורים ולזוג לא היתה רשות לחוות דעה. מה שנלקח בחשבון הוא: היחוס, סכום הנדוניא של הצדדים וידיעות החתן בתלמוד ובמפרשים. בהסכם נקבע בדרך כלל שהאבא של הכלה מפרנס את בני הזוג לאחר החתונה אבל כסף החלוקה שמקבל החתן וסכומים אותם הוא מקבל מהישיבה הולכים לאבי הכלה. החתן לא ראה את הכלה עד החופה אבל הורים ליברליים הרשו להם להתראות לכמה דקות בנוכחות המשפחה. הפגישה נעשתה בגן הארמנים שבעיר העתיקה כאשר בני הזוג לא מחליפים מילה במהלכה.
לאחר שכל התנאים סוכמו משפחת הכלה מארחת את משפחת החתן (גברים לחוד ונשים לחוד) ושם נכתבים התנאים, הכספים, המתנות והביגוד שעברו מצד לצד ואז גם קובעים את תאריך החתונה. אחר כך שוברים צלחת פגומה זכר לחורבן (פגומה כדי לא לעבור על בל תשחית). אחרי זה נגשים לכיבוד שבמהלכו הורי הכלה נותנים לחתן שעון (רצוי זהב) עם שרשרת והורי החתן נותנים לכלה טבעות וצמידי זהב. שאר התכשיטים שנקבעו בתנאים ינתנו לה בחופה.
ימים אחדים לפני החופה שולח אבי הכלה לחתן טלית ושטריימל ואבי החתן שולח לכלה צעיפים מרוקמים , נעליים וכד'. החופה נערכה בדרך כלל בבית כנסת הסמוך והסעודה תהיה בבית אבי החתן. בתום הריקודים מברכים ואז ניגשים לטקס "מתנות הדרשה" שבדרך כלל המנחה שלו היה בדחן. הוא הכריז על המתנות ומי נתן אותן ובדרך כלל עקץ את הנותן. המתנות ברובן היו כלי זהב או כסף קלים, כפיות, גביעים ליין, כלי מטבח ולפעמים גם כסף. כליזמר לא הוזמנו לחתונות שבין החומות בגלל אבל על חורבן בית המקדש. בשכונות שמחוץ לחומות נהגו לפעמים לנגן רק בערב שלאחר החופה. לאחר החופה ישנם שבעה ימי משתה על חשבון אבי החתן ובכל סעודה מברכים את 7 הברכות (כמו בחתונה עצמה). נהוג שבכל סעודה כזו יהיו פנים חדשות. בשבעה ימים אלה הזוג לא יוצא מפתח הבית כדי להשמר מעין רעה ומזיקים. (דרך אגב המנהגים האלה נהוגים עד היום בחוגים מסויימים).
אחת מהלהקות שנגנו במשתאות שלאחר החתונות שמחוץ לחומות היתה ר' חיים שישי ולהקתו. מעניין שלא בעלי השמחה שלמו להם אלא הרוקדים שילמו כל אחד בעד הניגון שהזמין. משפחות יהודיות אריסטוקרטיות הזמינו לפעמים את תזמורת הצבא התורכי או את תזמורת בית חינוך עיוורים בירושלים.
