תקווה שריג ו"אמא אגדה" וגם: מה בין כרכרה לדיליז'נס?

תקווה שריג נולדה בירושלים. לימים הכירה את בעלה נחום שריג מפקד חטיבת הנגב בפלמ"ח. השניים גרו בקיבוץ בית השיטה ונולדו להם 4 בנים ובת. היא כתבה כ – 60 ספרים רובם לילדים. תקווה נפטרה בשנת 1997. ביקשתי וקיבלתי את רשותו של בנה רן לפרסם קטעים מספרה. את הספר "אמא אגדה" קיבלתי בהשאלה ממכר. קראתי אותו ולא הנחתי אותו מידי עד שסיימתי (הוא לא כל כך ארוך) . נשביתי בקסמיה של הכותבת, סגנון כתיבתה ותיאוריה החיים העוסקים בחוויות ילדות בירושלים של שנות ה – 20. כמובן שהחזרתי את הספר אבל כל פעם כשנכנסתי לחנויות יד שניה כדי לנסות לרכוש ספרים חיפשתי אותו והתאכזבתי. בישוב בו גרנו היתה ספריה. בספריות נהוג להוריד מהמדף ספרים שלאורך זמן אף אחד לא מזמין אותם. יום אחד נשאלתי אם אני מעונין להסתכל על ספרים כאלה המיועדים למסירה, אולי אמצא שם משהו שיעניין אותי. תוך כדי חיטוט בספרים האלה פתאם קפץ לעיני הספר "אמא אגדה" והשאר אגדה…..

ועכשיו אצטט קטע : מה בין כרכרה לדיליז'נס?

"ועכשיו אצייר את הדיליז'נס. היו כרכרות והיו דיליז'נסים דלים. הראשונות הילכו בתוך העיר והאחרונות "בין-עירוניות". בזו גם בזו, היו שני ספסלים ליושבים, זה מול זה. מלפנים – הדוכן לעגלונים. הכרכרה היתה מרופדת כולה עור שחור ומעליה חופת עור שחורה מתקפלת אחורה בקפלים ושבה ונמתחת לצל, או לגשם וסופה, הכל לפי עונת השנה. בכרכרות היו אביזרי נחושת מבריקים: מדרגות, מוטות, פנסים וידיות ושאר אביזרים מצועצעים ומצוחצחים. לדיליז'נסים – ספסלים קשים ומדרגות ברזל, הכל חשוף, חסר חן והדרת כבוד. לכרכרות היה מוט ברזל מאחוריהן, לכל רחבן. שעליו היו ילדי ירושלים נתפסים ו"תופסים" נסיעת חינם כשחבריהם צועקים בכל פה: "אודרוב יא ארבנג'י! קדימה! " העגלון הערבי לבוש המכנסיים השחורים המנופחים, האפודה הצבעונית וחבוש התרבוש ועוזרו הלבוש כמותו, אבל מקושט ומהודר פחות מאדונו, לפי מעלת כבודו, היו מניפים מידי פעם שוט ארוך אחורה, והנוסעים הסמויים הקטנים היו מקבלים הצלפה כבדה, זורעת פסים אדומים על פניהם או חלקי גופם האחרים. הילדים – מהם נופלים, מהם קופצים מן העגלה כמו נכוים באש, מהם – עזי הנפש שביניהם – נאחזים ביתר עוז וממשיכים בנסיעה…"