מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
זכרונות ילדות מבית ספר שפיצר (תקווה שריג – "אמא אגדה")
בשנת 1918 ייסדה חנה שפיצר בארמון – בית יהודיוף בשכונת הבוכרים תלמוד תורה חרדי לבנות ולמוסד הזה נשלחה תקווה. את יומה הראשון בכיתה א' מתארת תקווה שריג:
הפעמון צלצל….זה היה צלצול קר ומבהיל. כל הילדות הגדולות רצו לכיתותיהן, הקטנות החדשות, נשארו עם האמהות, כולן נבוכות, רובן בוכות, גם אני בכיתי. עמדתי עם אמי, היא ליטפה את ראשי, ואני זרקתי את ידה בכעס. הן עמדו בקבוצות, חלקן הלא ביקרו בגן ילדים והכירו זו את זו. אבל רובן לא ביקרו בגן, כמוני. אלו דיברו אידיש, לבשו סינרי סטין שחורים. "סינרים" אלה היו תפורים כשמלות ארוכות, מתחת לבירכיים, מכופתרות לכל האורך, מאחור, בעלות שרוולים ארוכים. בלטתי ביניהן שונה ומשונה, בתלבושת הוורודה שלי ובסרט האדום בראשי. להן היו שקיות בד בידיהן, לא ידעתי מה בתוכן. לי היה ילקוט עור חדש ומבהיק על גבי, ובו מחבר, חדשה, עיפרון מחודד בתוך קלמר משובץ צדף, מדמשק. הגברת שפיצר הופיעה בחצר והודיעה:
- תלמידות כתה א' מסתדרות בזוגות, בשורה, ונכנסות אחרי לכתה.
קולה צרם באזני, סירבתי לזוז. המנהלת שהכירה את אמי, הבחינה בנו ונגשה אלינו.
- שלום לך – חרקה בפיה וכינתה אותי בשם משפחתי.
(כך כינו שם המורות את הבנות, והבנות כינו אותן "מורתי")
לא השבתי לה ותקעתי מבטי בעפר החצר. היא לקחה את ידי, עשתה סימן לאמי שתלך לה, ו"שהכל יהיה בסדר", "שתסמוך עליה". יש לה נסיון…
קטנה, רזה, בוכה, נסחבתי בידי המנהלת שהביאה אותי לכתה והושיבה אותי ליד שתי ילדות אחרות, לבושות שחורים, בשורה ראשונה באמצע.
זה היה חדר ענק (הארמון) בוכרי, עם חלונות רבים. על הקיר היה לוח שחור ועליו כתובה שורה שקראתי בקלות: ""שלום כתה א'"
