מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
הבית על גבול רחוב הנביאים (תקווה שריג – "אמא אגדה")
תקווה גרה במספר בתים ואותם היא מתארת. אחד הבתים הוא הבית על גבול רחוב הנביאים והיא מתארת אותו ואת סביבתו. השנים הם שנות ה – 20 של המאה ה – 20.
הבית הזה ב"צומת דרכים" עמד, ב"שושנת הרוחות".
במזרחו – בית החולים האיטלקי, רב המבנים המשוננים, צריחים וסיעות עצומות של יונים. ממש עננים. שעריו היו נעולים. אף ילד מילדי ירושלים לא בא לתוכם מעולם. מגזוזטרא שלנו אני רואה שם אנשים לבושים שחורים, כמרים, ואחיות צחורות כיונים מעופפות – כולם נוצרים.
במערבו – חומות "מאה שערים" הסוגרות בתוכן שוק צבעוני הומה קונים ומוכרים, ריחות וגוונים, בית מרחץ, בתי כנסת לעשרות, גדולים וקטנים, שהתפילה אינה שובתת בהם יומם ולילה, משחטות עופות, והעיקר, דירות למאות של משפחות ענק ולהן ילדות וילדים מסולסלי פאות לבושי כהים, מעין אלה שהשארתי אחרי ב"בית ישראל"… ועוד היה שם מנדלה קרמר שגובהו כרוחבו וכרסו מתגלגלת לפניו והוא גיבור לספר בפני עצמו….
בצפונו – מקרוב – רחוב "מאה שערים" ו"בתי הונגרים" "בתי ורשא" ו"שערי פינה" – כל שכונות החרדים, האדוקים. ומן הצפון הרחוק נשקף הר הצופים ועליו התנשא בניין הנציב העליון, הבריטי (אוגוסטא ויקטוריה), שדות, חורשות, ושכונות הערבים העשירים…
מדרומו – מקרוב – מעלה החבשים הצר, העולה והולך בואכה הספריה הלאומית ובית ספר "תחכמוני", מגודר חומות אבן של גנים אפלוליים ובתוכם בתי אבן גבוהים וגדולים, וסמטאות, שרחבן אינו עולה על מספר צעדים, מפרידות ביניהם. מבית ספר "תחכמוני" סובב רחוב החבשים מזרחה דרומה, ובו מתגבהות החומות הסוגרות על הכנסיה החבשית, פעמוניה פועמים ומרעידים את כל יושבי הסביבה. בצד השני של הרחוב – שם גרים רופאיה ומיוחסיה של ירושלים וגם קונסוליות זרות יושבות שם. עולם ניכר קסום ומגרה סקרנות עבור הילדים המהלכים בו.
במערב הרחוק – היו שכונות ירושלים הולכות ונבנות רחוקות מן העין ורחוקות מן הדעת לילדה כמותי, ואני אפילו לא ידעתי עדיין על קיומן.
