מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
מסדר הבוקר בבית ספר למל (תקווה שריג – "אמא אגדה")
תקווה מגיעה זו הפעם הראשונה לבית ספר חדש – בית ספר "למל".
"אשה תימניה נעימת סבר, בעלת עיניים טובות וצוחקות – רומיה, עמדה במעלה מדרגות הכניסה וצלצלה בפעמון. ראיתי שהבנות מסתדרות בטורים. מורים ומורות פסעו לעבר הטורים ועמדו בראשיהם. העזתי ושאלתי ילדה אחת, איפה עומדות בנות כיתה ד'.
את חדשה? – שאלה (בטפשות, והלא ראתה שאני חדשה!).
הילדות עמדו בצמדים. רוחשות ומפטפטות. בראש הטור שלנו עמדה אשה צעירה, נמוכת קומה ונעימת סבר, לבושה שמלה כחולה ארוכה ונעולה נעליים שטוחות עקב. שערותיה משוכות לאחור וצנופות בקוקו ענק. היא נראתה לי חמודה, דומה משהו לאמי. חשתי הרגשה טובה כלפיה.
- זו המורה שלנו? – שאלתי את בת זוגי.
- כן – השיבה לי. – שמה – גב' דבוסיס, ואנחנו קוראות לה דבורה. היא נהדרת!
המורה רמזה באצבעה לבנות להשתתק. הבנות נשמעו לה ועמדו סדורות בצמדים, בטור ישר.
מול עינינו עמדו כל מורי הכיתות, המחנכים, רובם גברים, מורה מורה בראש כיתתו.
עכשיו הופיע איש זקן מכולם, וגם הדור בלבושו מכולם, בעל זקן הרצל שחור, והוא המנהל, פתח:
- בוקר טוב לכל בנות בית ספרנו ולכל המורים!
- הבה נפתח בשירת "התקוה", ונתפזר אחר כך לכיתות בסדר ובשקט למופת!
- מורה אחד, כנראה מורה לזמרה, פתח בקונצרטינה (מפוחית יד – כעין אקורדיון קטן) את השירה וליווה אותה עד תומה. כל הבנות שרו בהתלהבות ובחגיגיות. פתאם תפשתי שגם אני שרה. היה לי יחס מיוחד לשיר הזה על שום שמו, (כשמה של המחברת) גם אהבתי אותו וגם שנאתי אותו קצת…."
