מתוך: "זכרונות אנשי ירושלים"
עולי פרס ( על פי "מזכרונות איש ירושלים" – אפרים כהן רייס)
השנה היא 1892 כאשר הגיעו יהודים מפרס לירושלים. הפחה שאל את הגורמים השלטוניים בקושטא (איסטנבול) מה לעשות בעניינם וקיבל תשובה לגרש אותם. (את הסיבה לא מביא כהן רייס בספרו אבל ממקורות אחרים מתברר שעולים אלה הגיעו מאד עניים והיוו נטל על הציבור היהודי שהתלונן). השוטרים הובילו את בני העדה בכוח, כשהם בוכים ומייללים, לתחנת המשטרה למאסר עד לביצוע הגירוש. אפרים כהן רייס ניהל אז את בית ספר "למל" והוא החליט לסייע להם. בעצה אחת עם ניסים בכר מנהל בית ספר כי"ח הודיע בכר שהוא ערב ליציאתם מן הארץ אבל שלא ישפילו אותם עד אז בישיבה בבית סוהר. הפתרון היה לשכן אותם בבית הספר כי"ח אבל ניסים בכר חשש שהדבר יתפרש כהתנגדות שלו לפקודה מגבוה, ולכן סרב. בסופו של דבר הם הובלו לבית הספר "למל". שם דאגו לארוחת ערב עבורם ולאחר מכך היו אמורים לעלות על יצועם. רייס ישב אז בחדרו ולפתע שמע יללות שבאו מאזור הפרסים. הוא הלך לשם ומצא אותם יושבים ומקוננים. רחמיו נכמרו והוא ישב לקונן עימהם. באותו זמן בחדר אחר בבית הספר נערכה ישיבה כדי לדון איך עוזרים להם. בישיבה השתתפו אנשים מכל הזרמים. מהצד הספרדי היו שם הרב יעקב שאול אלישר ה"ראשון לציון", הרב יעקב מאיר לימים גם הוא היה "ראשון לציון", מהצד האשכנזי היו שם ראשי הועד הכללי ר' יוסף ריבלין ור' אלימלך פרלמן וכן היו שם עסקנים כמו ניסים בכר ומרדכי אדלמן. בישיבה הוחלט לאסוף כספים עבורם ובעזרת הכספים הללו נתנו "בקשיש" לראש המשטרה ועוזריו והגניבו את העולים טיפין טיפין לכל חלקי הארץ ובסופו של דבר הגרוש התבטל. אפרים כהן רייס קיבל יותר מאוחר כעין תואר: "קונסול אל עג'ם" כלומר – קונסול הפרסים.
