.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"
.
בית הכנסת "מנחם ציון" שבחצר ה"חורבה" לא ענה על צרכיה של העדה האשכנזית המתפתחת בירושלים, ולכן הוקם בית כנסת נוסף בשם – "שערי ציון". אבל היו אלה בתי כנסת קטנים, לא מספקים וממוקמים בבתים ששופצו לצורך יעודם.
בצד הדרומי של החורבה נשאר שטח גדול וריק, שיועד לבית כנסת מפואר וגדול עבור העדה האשכנזית. לצורך מימוש תכנית זו היו צריכים שני דברים:
1 – אישור ממשלתי.
2 – סכום כסף גדול.
בראשית שנת תרט"ו (1855) עלה לירושלים לורד נפייר, ציר אנגליה בקושטא, והוא הוזמן יחד עם הקונסול האנגלי לתפילה בבית המדרש "שערי ציון". בצאתו ראה את החלקה הריקה ושאל מדוע אין בונים במקום. הגבאים ענו לו, שבמקום הריק יקום בית כנסת, אבל בינתיים אין להם רשיון לבניה. הלורד הבטיח להביא את בקשתם לפני השולטן.
בקושטא ישב אז מרדכי סלומון – בנו של שלמה זלמן צורף, והשתדל עבור אותה מטרה, ואומנם השגריר האיץ את תהליך קבלת הרשיון, ומשה מונטיפיורי בביקורו בקושטא נטל אותו והביאו לירושלים.
באשר לבעיה הכספית, עוד בשנת 1847 הבטיח הגביר יחזקאל ראובן מבומבי, לתרום כסף עבור בנית בית כנסת גדול בחצר חורבת ר' יהודה החסיד. בינתיים נפטר יחזקאל ראובן, ופרנסי העדה פנו ליורשיו כדי שישלמו את נדרו, ואכן הם שלחו לירושלים סכום נכבד.
גם המזל האיר את פניו לעדה, ובירושלים נכח באותו זמן אדריכל תורכי, שנשלח לתקן ולבדוק את המבנים בהר הבית. אדריכל זה הסכים לתכנן את בית הכנסת החדש, ואף לפקח על הבניה.
יום הנחת אבן הפינה נקבע ל – ט"ז ניסן א' חול המועד פסח. במקרה עבר אז דרך ירושלים הברון אלפונס דה רוטשילד, בנו של יעקב דה רוטשילד, והחליטו לכבדו כאישיות המרכזית בטכס. אבל מכיוון שעבורו היה אותו יום יום טוב שני של גלויות, נדחתה הנחת אבן הפינה, והתקיימה ב – י"ז ניסן תרט"ז (1856) ב' דחול המועד פסח.
עברו מאז שש שנים, ואת סיום העבודה תאר לונץ בלוח א"י:
"ובחרף תרכ"ו (1862) נגמר הבנין כולו, לשמחת לב כל אחינו שבירושלים. היום בו נגמרה פסגת הכיפה היה יום טוב לעדת האשכנזים, כי הבניה דורשת שהפיסגה תיגמר במהירות גדולה, ולכן השתתפו בעבודה הזאת מלבד הפועלים התדירים, גם כל האשכנזים שהיתה להם היכולת להביא סיד ואבנים אל הבונים העומדים למעלה. ומה נהדר היה המראה לראות את ההתלהבות של העולים ויורדים על גבי הסולמות הגבוהים, אבנים ולוחות טיט בידיהם, ורוממות אל פסוקי תהילים בגרונם, למען תיגמר מלאכת הפיסגה עוד באותו יום. הרב ישעיהו ברדקי, ראש עדת האשכנזים, התכבד להניח את אבן הראשה הסוגרת את הכיפה. ואז הריעו כל העם תרועה גדולה מרוב השמחה, והרב הנזכר דרש דרוש נלבב לכבוד היום. כל הקהל שעמד על הכיפה ועל הסובב רקדו, שמחו ובכו בדמעות של שמחה ורגשות הנפש. ויתפללו שם תפילת מנחה, ובראותם את קווי השמש האחרונים בהעלמם בפאת מערב, ירדו לביתם שמחים וטובי לב."
למעשה בשנת 1862 נגמר רק השלד, ואילו עבודת הפנים נמשכה עוד שנתיים, אבל גם בשנתיים אלו התפללו אנשים במבנה.
בתום עבודות הפנים התחילו לקשט את בית הכנסת. תהליך זה נמשך מספר שנים, כאשר בית הכנסת הולך ונעשה יפה במשך שנים אלו.
את בית הכנסת עצמו תאר משה אברהם לונץ בלוח א"י:
הבנין היה רבוע, כאשר כל צלע ארכה היה כ – 15 מטר. גובה הבנין עד לראש הכיפה היה 24 מטר.
בבית הכנסת היו הרבה מאד חלונות: סביב לכיפה היו 12 חלונות, בכתלים הדרומי והצפוני היו פתוחים שני טורי חלונות אחד מעל לשני, בכתל המזרחי היה חלון תלתני גדול ובו זכוכיות בשלל צבעים, וחלון דומה היה גם בכותל מערב. אור השמש האיר לפי זה את בית הכנסת מזריחה ועד שקיעה.
רצפת המבנה היתה עשויה מאבני שיש גדולות, ובאמצעה בימה של עץ בתחילה, ויותר מאוחר הוחלפה בבימת שיש.
פארו של בית הכנסת היה בארון הקודש שלו. ארון זה הובא מאירופה ליפו באניה, ומשם על גבי 15 גמלים לירושלים. גבהו היה כ – 12 מטר, וקשטו אותו פתוחי עץ עשירים של צפרים וצמחים. הוא היה בן קומותיים, ובשיא תפארתו היו בו 50 ספרי תורה.
את קירות ההיכל קשטו ציורי קיר עם אלמנטים יהודיים, ובעלי חיים המופיעים במשנה בפרקי אבות, שם נאמר: "הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים."
בית הכנסת נקרא "בית יעקב" על שמו של הברון רוטשילד.