.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "מוסדות ציבור בירושלים"
.
כאן, בבית "מחניים", ישב בית הספר אווילינה דה רוטשילד
.
מיס לנדו ניהלה את בית הספר אוילינה דה רוטשילד משך 45 שנה, היא זאת שנתנה לבית הספר את האופי המיוחד שלו, והטביעה את חותמה על כל מה שהתרחש בתחומו. בתקופתה נקרא בית הספר בפי תושבי ירושלים בשם "מיס לנדו", שכן היתה זהות מוחלטת בין בית הספר והמנהלת שלו.
בשנת 1964 חגג בית הספר מלאת 100 שנה להיוסדו. לכבוד המאורע הוציא המוסד את עתונו "רננים", ובו זכרונות שנכתבו על ידי הבוגרות. אין כמו זכרונות אלה כדי להבין את אופי בית הספר עם המשטר האנגלי שלו, והמנהלת הקפדנית שעמדה בראשו.
כתבה שרה קליימן (הויסמן):
ומעל הכל זוכרת אני את גב' לנדו, נשמתה עדן, אשר דמתה בעינינו לאל בודהא מאיים, אשר בפני צילו רעד וחלחלה אחזו בנו. היה דרוש אומץ רב כדי להציץ בגניבה לתוך תפארת ארמונה של המלכה לבית רוטשילד, ולהוכח מתוך רגש של הקלה כי גם היא , ככל בן אנוש, מסוגלת לנגוס בתפוח עסיסי או להנות מן הארוחה החמה, שהוגשה לה על ידי הטבחית הפרטית שלה….שנים לאחר מכן, כשקוים המפגש הראשון של בוגרות בית הספר, עוררה גברת לנדו גל של צחוק בבדיחה שספרה….לא יכולתי להבין באותה שעה, כיצד יכולתי אי פעם לפחד מאשה כה אנושית וטובת מזג…"
כל בוקר נערך מסדר בוקר בנוסח אנגלי, ומספרת הבוגרת אסתר ברזל:
"הבנות היו מתאספות בחצר גדולה, והכניסה לבנין בבוקר היתה אסורה בהחלט. בשעה 07:50 היה אחד המורים יוצא ממשרד המנהלת אל הגזוזטרא שפנתה לחצר, כשבידו פעמון גדול, ומצלצל. כל הבנות היו רצות מיד, ומסתדרות בשורות לפי סדר הכיתות. אחר כך צעדו אל תוך האולם שלפני המשרד, שם עמד פטיפון, ועליו הושמעו על ידי התורניות תקליטי מנגינות צעידה.
כל כיתה הקיפה לפי המנגינה את האולם, ורק אחר כך הובלה משם לחדר הכיתה. באולם היה פס שחור שהקיף אותו סמוך לקיר, כעין מלבן. לאורך פס זה נעשתה צעדת הבוקר. צעדה זו חזרה ונשנתה גם בסוף היום. הבנות לא חיבבו ביותר את הצעדה הזו…."
היחס אל המורים היה יחס של כבוד ויראה, מספרת הבוגרת נעמי לוי:
"אל המורים היינו מדברים בראש מורכן ובעינים מושפלות. לעולם לא העיזה ילדה לענות למורה בחוצפה או להעמיד מורה על טעותה. ואם היתה ילדה עושה זאת, היה ערכה יורד בעיני כל המורים. העונש החמור והמעליב ביותר היה העמידה בפינה. לא די שהילדה עמדה בפינה, כל בנות כיתתה, והיו קוראות לה בשמות גנאי ומעליבות אותה. אם תלמידה השתוללה או דיברה בשעור, אמרה לה המורה להושיט את ידה, ולאחר מכן לקחה סרגל והכתה על ידה בלי רחם."
לבית הספר היה תקנון והרי כמה ציטוטים ממנו:
"מטרת בית הספר היא לחנך את תלמידותיו ליהודיות טובות, לאזרחות ונאמנות לארץ, ולהכשירן לעמדה עצמאית בחיים."
"תלמידות מתקבלות מגיל שבע ומעלה."
כאמור לעיל היה חדר אוכל ומטבח בתוך בית הספר, שכן חלק גדול מתלמידותיו באו מבתים עניים. לגבי מי שלא רצתה לאכול בחדר האוכל קובע התקנון:
"התלמידות יכולות להביא ארוחה משלהן, אבל האוכל צריך להיות עטוף במפית ולא בנייר." נייר זורקים , מפית – לא.)
"אסור להביא בננות ותפוחי זהב, כדי למנוע בעד התאונות הנגרמות על ידי קליפותיהם, הנזרקות מתוך רשלנות בחצר בית הספר"
אחד המאפיינים של בית הספר היה התלבושת האחידה, וכך כותב התקנון:
"לכל תלמידה צריכות להיות שתי מערכות של תלבושת אחידה:
תלבושת קיץ – שמלה בלי שרוולים (טוניקה) ומכנסים מאותו צבע, חולצה לבנה, נעלים וגרבים לבנים, כובע קש לבן ומעיל קצר כחול ענוד סמל בית הספר.
תלבושת חורף – שמלה ומכנסים מאותו הצבע, חולצת צמר לבנה, נעלים וגרביים חומים, כובע כחול (כומתא) מעיל קצר ענוד סמל בית הספר ומעיל חורף כחול.
בתקנון יש הערות כלליות כמו:
"על ההורים לשים לב שבנותיהם תבאנה לבית ספר בזמן המיועד, כי האיחור נחשב לעבירה קשה.
כרטיסי התראה ניתנים על הנהגה רעה. בפעם הראשונה מקבלת התלמידה כרטיס לבן, בפעם השניה כרטיס צהוב, ובאחרונה כרטיס אפור בתור הודעה להורים שעליהם להוציא את ביתם מבית הספר.
תלמידות לשנת לימודים חדשה מתקבלות לנסיון של שנה, בגמר השנה, כשהתלמידה אינה מתאימה לבית הספר, מתבקשים ההורים להוציא את ביתם לבית ספר בעל שפת הוראה אחרת.
בית הספר מקפיד מאד על נקיון התלמידות. ההורים מתבקשים באופן רציני להשגיח על בנותיהם, שתהיינה נקיות בגופן (לרבות ראשן) ובתלבושתן.