בית הכנסת האמצעי

.

מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "עדות ובתי כנסת בירושלים"

.

לפני שנקרא על בית הכנסת האמצעי כדאי לקרוא מאמר "בתי הכנסת הספרדיים בעיר העתיקה".
בית כנסת זה מכונה גם "קהל ציון".
נבנה באמצה המאה ה – 18 כחצר לבית הכנסת המרכזי ואף שימש כעזרת נשים. אז כונה "העזרה". כאשר גדלה הקהילה בנו לו תקרה והפכו אותו לבית כנסת בפני עצמו.
כאשר הגיעו משקלוב העולים הראשונים, האשכנזים, מתלמידי הגר"א, התפללו בשבתות בבית כנסת האמצעי.
הקיר בצד מערב הוקם בהשאירו חצר קטנה ששימשה לסוכה. לימים הפכה החצר לחדר ובו מוזיאון קטן.
בקיר המערבי חלון עגול מתחתיו חלונות קמורים ומשני צידי הדלת חלונות מלבניים. אהרן ביר בחוברת שהוציא על הרובע היהודי כותב שהחלונות בנויים בסגנון מצבות הקברים של יהודי מרוקו, כלומר: עגול לגברים ורבוע לנשים.
מעל דלת הכניסה בקיר הדרומי טבלה מרובעת ובה התחלת כתובת הקדשה של תורם בשם יוסף :
מצוטט הפסוק "……. יוסף ויהי איש…….." – לפי בראשית ל"ט ב' – "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי"
התקרה בנויה קמרונות צולבים כאשר במרכזם רוזטה למניעת ציור צלבים. רעיון זה נמצא גם בבתי כנסת אחרים.

לונץ בספרו "נתיבות ציון וירושלים" מספר על מקור השם "קהל ציון":
באחת מפינות עיר הקודש גרה אלמנה בודדה שהתפרנסה ככובסת. בין האנשים ששרתה היה גם השומר המוסלמי של קבר דוד. יום אחד פנה אליה ואמר כי הוא רוצה להשיב לה כגמולה ולהכניס אותה אל החדר הפנימי של הקבר, מקום אליו היהודים לא מורשים להכנס, והנכנס דינו בשריפה. האשה שמחה מאד, אך מיד אחרי שנכנסה מבעד השער של הקבר, סגר השומר את השער אחריה, ומיד רץ לספר לקאדי כי אשה עברית נכנסה במרמה אל קבר דוד .
האשה, כאשר הבינה כי נלכדה בכתה והתפללה ולפתע הופיע לנגד עיניה איש שיבה אשר זקנו הלבן כשלג יורד על פי מידותיו. הוא לקח אותה בידה והוליך אותה דרך מנהרות תת קרקעיות החוצה ואמר לה לרוץ לביתה ולעשות מלאכתה כרגיל, ולא לספר דבר לאיש, ואז נעלם.
בינתיים הקאדי עם שוטרים והשומר באו אל הקבר כדי לתפוס את האשה, אבל למרות חיפושיהם במעמקי הקבר לא מצאו אותה. הקאדי שלח שוטרים לביתה והנה היא על מלאכתה, וכששאלו אותה ענתה כי כבר מעלות הבוקר היא מכבסת ולא זזה מביתה. כאשר סיפרו השוטרים לקאדי את המוצאות אותם ואת פגישתם עם האשה, כעס מאד והורה לשרוף את השומר על העצים שהוכנו עבור האשה. האשה לא גלתה לאף אדם את אשר ארע לה, ורק ביומה האחרון התרצתה וספרה את סיפורה. ומסיים לונץ את הספור: "גם עד היום תקרא בית הכנסת אשר לאחינו הספרדים בשם "בית הכנסת ציון" על כי בקרבתה יצאה האשה הזאת מעמקי האדמה, וגם המקום אשר יצאה יראו עוד היום לכל הבאים לפה עיר הקודש."
למאמרים על בתי הכנסת הספרדים.