.
מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ארועים בירושלים"
.
על הר הצופים שכנו לפני מלחמת השחרור האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה". בימי המלחמה ההר היה למעשה בלב איזור ערבי ומנותק מירושלים העברית, והקשר היה בעיקר על ידי שיירות. מכיון שהיו צריכים להחליף עובדים, להעביר הספקה ולקיים קשר עם העיר העברית, פנו המוסדות לשלטונות הבריטיים בבקשה להגן על התחבורה להר. הנציב העליון והשר לעניני מושבות הבטיחו שהכן כוחות משטרה וצבא בריטיים יאבטחו את הדרך להר הצופים. כוחות בריטיים החזיקו נקודות מפתח לאורך הדרך, ולפני כל שיירה עבר סיור משטרה על התוואי על מנת לבדוק את המסלול.
ארבעה ימים לפני מעבר "שיירת הדסה" בתאריך 9/4/48, נערכה על ידי האצ"ל והלח"י התקפה על הכפר הערבי "דיר יסין". בהתקפה זי נהרגו עשרות ערבים ובהם גם נשים וילדים. הערבים חיפשו נקמה וחיכו בכליון עינים לשיירה העולה להר הצופים.
ב – 13/4/48 התארגנה השיירה ברחוב הסולל סמוך לכיכר ציון, ומשם יצאו ליעדם בדרך בת ארבעה קילומטר.
השיירה של היתה גדולה מהרגיל, והיו בה 105 נוסעים. בראשה נסע משוריין ליווי, אחריו אמבולנס גדול ובו היו שנים עשר נוסעים, וביניהם דר' חיים יסקי מנהל בית החולים הדסה. אחרי האמבולנס נסעו שני אוטובוסים של חברת "המקשר" ובהם כ – 60 נוסעים, רובם אנשי צוות רפואי ומדעי. אחר כך נסע אמבולנס קטן, שלש משאיות הספקה ולבסוף משורין ליווי.
בהגיעם לרחוב שמואל הנביא קיבלו שדר מהר הצופים, שלא לעלות, מכיון שלאורך הדרך יש ריכוזים של ערבים. לאחר זמן לא רב הגיע שדר מרגיע שהודיע על פיזור אותם ריכוזים. גם האנגלים הודיעו שהדרך נבדקה ואפשר לעלות, והשיירה עזבה את השכונות היהודיות לעבר שכונת שיי'ח ג'אראח הערבית.
במעלה הכביש מעל שכונת שמעון הצדיק הוכן מארב לשיירה, וכזו הגיעה לעיקול הכביש, בשעה 09:30, התפוצץ מטען ליד המשוריין המוביל. המטען פער בור בכביש והמשוריין נפל לתוכו ונעצר. האמבולנס הגדול שבא אחריו וכן שני האוטובוסים ניסו לעקוף אותו, אך נתקעו בשולי הכביש. יתר כלי הרכב הצליחו להיחלץ לאחור. אש כבדה ניתכה על שני האוטובוסים, המשוריין והאמבולנס, ודי מהר נפגעו אנשים. אחד מראשוני ההרוגים היה דר' יסקי. הערבים ניסו להתקרב לכלי הרכב על מנת להעלותם באש, ונתקלו באש דלה שאמורה היתה להגן על היושבים באוטובוסים. בשעות הצהרים הצליחו הערבים לבצע את תכניתם, והאוטובוסים הפכו ללפידי אש.
הבריטים לא סייעו לאנשים הלכודים, וגם לא נתנו לכוחות היהודיים להושיט עזרה. לא רחוק ממקום הטבח היתה עמדה בריטית בבית אנטוניוס, וגם משם לא הגיעה עזרה. רק בשעה 15:30 שמו האנגלים קץ לטבח. בהתקפה זו נהרגו 78 נוסעים ובהם 20 נשים.
את מה שקרה סיפרו הניצולים. כותב מ.צ. ברקאי (ספר ההגנה בירושלים):
"הייתי במכונית "המקשר" שעלתה לאוניברסיטה….מיד לאחר שעברנו את המחסום ברחוב שמואל הנביא והתקרבנו אל הסיבוב, ניתכה אש חזקה על השיירה. הנהג נפצע ואיבד את השליטה על ההגה. האוטו נעצר…. הערבים התקרבו לטווח רימונים, והתחילו להשתמש בכדורים חודרי שריון…. בעד הפתח האחורי ראיתי שבמשך כל הזמן עבר צבא בריטי בשיירות גדולות, והמשיך בדרכו לעבר רמאללה. צעקנו, אולם הם לא נעצרו. מכוניות משוריינות של המשטרה הבריטית הגיעו, עמדו זמן מה וחזרו כלעומת שבאו מבלי להגיש עזרה כל שהיא, ומבלי לנסות אפילו להתקשר איתנו. ספרתי עד שבע מכוניות משורינות שהיו במרחק של 30 מטר מאיתנו. היינו בטוחים שלא יתנו לערבים, לכל הפחות, להתקרב עד כדי כך שיוכלו לשרוף את המכונה. אולם לבסוף התייאשנו מהם לחלוטין, וראינו בהם רק צופים במחזה השמדה…..הערבים הוסיפו אומץ למראה מכוניות המשטרה הבריטית שעמדו במקום, ומכוניות הצבא הבריטי שעברו בסמוך ולא נקפו אצבע."
מספר יצחק אברהמי (ספר ההגנה בירושלים):
"מרגמות שלשה אינץ' שהוצבו במחנה שנלר התחילו להפגיז את המרחב מסביב לשיירה, כדי למנוע את הערבים מלהתקרב אליה. אותה שעה הוצב גם מקלע שהיה שייך ליחידת חי"ש על מגדל "תנובה", והוא ירה כל הזמן לשם אותה מטרה, מניעת התקרבות הערבים אל השיירה. ראינו תוך כדי כך תנועה של יחידה בריטית בסביבה, שמנעה מכוחות ההגנה מלפעול, אבל לא הפריעה את הערבים מלתקוף את השיירה ולגרום לה אבידות קשות."
בעקבות ההתקפה היה ברור שצריך לפנות את בית החולים ואת האוניברסיטה מן ההר, ואכן עבודות הפינוי החלו מיד. בשערי בית החולים נצבו יום יום משאיות עליהם העמיסו: מכשירי רנטגן, מיטות, אלפי ספרים של האוניברסיטה ושאר ציוד. ב – 5 למאי 1948 ירדה השיירה
האחרונה, ואיתה החולים האחרונים שפונו לירושלים העברית. מיום זה נותק ההר כליל עד לחתימת חוזה שביתת הנשק, שבו נקבע שהר הצופים יהיה מפורז. היו עליו כוחות ישראליים שיצרו קשר עם העיר החדשה פעם בשבועיים על ידי שיירה קבועה. בתום 19 שנה, במלחמת ששת הימים, חובר שוב ההר לעיר, ויותר מאוחר חזרו אליו גם האוניברסיטה וגם בית החולים. בעיקול הדרך העולה להר הצופים מעל לשכונת שמעון הצדיק הוקמה אנדרטה המנציחה את קרבנות שיירת הדסה. רחובה הראשי של שכונת מוסררה גם הוא נושא את זכרם ונקרא רחוב ה – ע"ח.