מתוך: "מאמרים על ירושלים" > "ירושלים בראי ההיסטוריה"
פתח הכניסה לנקבה
נקבת השילוח נחפרה בערך בשנת 700 לפני הספירה כדי להעביר את מי הגיחון ממקום חשוף מחוץ לחומות העיר ירושלים, למקום מוגן במסגרת ההכנות של המלך חזקיהו לבואם של חיילי סנחריב האשורי.
וכך זה נכתב בתנ"ך:
וְיֶתֶר דִּבְרֵי חִזְקִיָּהוּ וְכָל-גְּבוּרָתוֹ וַאֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַבְּרֵכָה וְאֶת-הַתְּעָלָה וַיָּבֵא אֶת-הַמַּיִם הָעִירָה הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. (מלכים ב' כ' כ')
וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת-מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה-מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד וַיַּצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְּכָל-מַעֲשֵׂהוּ. (דברי הימים ב' ל"ב ל')
וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי-בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל-יְרוּשָׁלִָם. וַיִּוָּעַץ עִם-שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת-מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ. וַיִּקָּבְצוּ עַם-רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת-כָּל-הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת-הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ-הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים. (דברי הימים ב' ל"ב ב' – ד').
גם בדיקות אפיגרפיות של כתובת הנקבה, בדיקות התאמת הכלים בהם חצבו לתקופת חזקיהו וגם בדיקות כימיות, מאשרות לפי דעת רוב החוקרים שהניקבה נחצבה בסבירות גבוהה מאד בתקופתו של חזקיהו.
ארכה של הנקבה 533 מ', רחבה 70 – 80 ס"מ וגבהה 1.1 – 5 מ'.
המים זורמים בגרויטציה כאשר הפרש הגבהים בין המוצא ליעד 33 ס"מ.
האב לואי איג ונסאן, שחקר את הנקבה באופן יסודי, שיער כי המבצע ארך כ – 250 יום ("ירושלים של מטה").
את המבצע ביצעו שתי קבוצות שחפרו זו מול זו. אפשר לראות זאת בצורת החציבה כאשר הגרזן בידי החוצבים ביצע מין תנועה קשתית ולכן כיווני הקשתות של שתי קבוצות החוצבים מנוגדים. גם כתובת הנקבה מאששת את הטענה הזו.
בנקבה אין פירים לאיוורור ולהוצאת פסולת ולא ברור בדיוק איך התגברו על הבעיות האלה.
כתובת השילוח התגלתה בשנת 1880 ובקשר למגלה ישנם שתי ורסיות:
1. התגלתה על ידי קונרד שיק שכתב: ""..בשעה שאחד מתלמידַי (ככל הנראה מן המיסיון שבו היה מועסק) ירד אל תוך החלק הדרומי של המנהרה שליד בריכת השילוח, הוא מעד בירידתו על שברי סלע ונפל למים. מששב ועמד, גילה סימנים דמויי אותיות על דופן הסלע. יצאתי למקום עם הכלים הדרושים כדי לבדוק את התגלית… מצויה שם כתובת בתוך משטח, של 8 או 10 שורות… ועד כמה שיכולתי לשפוט, האותיות הן פיניקיות".
2. גירסתה של ברטה ספפורד – בת המושבה האמריקאית שמספרת שהמגלה הוא תלמיד במושבה בן 16 בשם ג'ייקוב אליהו, בן למשפחת יהודים מומרים שברח עם חברו מהלימודים ויצאו לחקור את הנקבה. השניים נכנסו עם נרות משני קצוות הנקבה, וכאשר כבו הנרות גיששו את דרכם החוצה ותוך כדי מישוש מצא ג'ייקוב את הכתובת.
הכתובת נמצאה סמוך למוצא והיא כתובה בכתב עברי עתיק ויש בה חוסרים שנובעים בעיקר בניסיון לגנוב את הכתובת לאחר גילויה. בסופו של דבר הכתובת נעקרה ממקומה ונמצאת היום במוזיאון של איסטנבול. היא שוחזרה לפי העתק שעשה קונרד שיק לפני שחיבלו בה.
וזה לשונה:
[…] הנקבה. וזה. היה. דבר. הנקבה. בעוד. [מנפם. החצבים. את] הגרזן. אש. אל. רעו. ובעוד. שלש. אמת. להנק[ב. נשמ]ע. קל. אש. ק רא. אל רעו. כי. הית. זדה. בצר. מימן. ומ[שמ]אל. ובים. ה
נקבה. הכו. החצבם. אש. לקרת. רעו. גרזן. על. [ג]רזן. וילכו
המים. מן. המוצא. אל. הברכה. במאתים. ואלף אמה. ומא
ת. אמה. היה. גבה. הצר. על. ראש. החצב[ם.]
לפי הכתובת מדובר בשתי קבוצות של חוצבים שעבדו זו לקראת זו, וכאשר היו סמוכות זו לזו (3 אמות) שמעו האחת את השניה וחתרו למפגש לפי הקולות ששמעו. כאשר נפגשו, המים החלו לזרום מן הנביעה עד לבריכה. אורך הניקבה 1200 אמה ועמקה המקסימלי מתחת לפני הקרקע 100 אמה.
הרבה שאלות נשאלו לגבי השיטות הטכניות שבעזרתם נחצבה הניקבה.
הניקבה מפותלת, דבר שמאריך את התוואי שלה. ניתנו לזה כמה הסברים, ולפניכם חלק מהם:
1. טעויות בחישובים.
2. החוקר הצרפתי שארל קלרמון גאנו אמר שהפיתול הדרומי נועד לעקוף את קברי בית דוד שהיו שם. לדעתו הפיתול הצפוני נועד למצוא מקור מים נוסף.
3. רעיון נוסף היה שהחציבה נעשתה בפיתולים כי חפרו במקום שהסלע היה רך יותר.
4. החציבה נעשתה לאורך סדק שזרמו בו מים. בכתובת השילוח נכתבה המילה הלא ברורה "זדה", ולפי רעיון זה "זדה" היא סדק.
5. רעיון נוסף הוא שהחציבה בפיתולים נועדה לוודא את הפגישה בין קבוצות החוצבים, והמילה "זדה" באה מהמילה "זדון" – "בכוונה", כלומר החציבה בפיתולים נעשתה בכוונה ולא בטעות.
בתקופת בית ראשון שם המעין שמופיע היה "גיחון" והראשון שמשתמש בשם שילוח הוא ישעיהו: " יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת-רְצִין וּבֶן-רְמַלְיָהוּ. (ישעיהו ח' ו')
בתקופת בית שני שם המעין היה "שילוח" וכנראה שאנשי ירושלים הכירו רק את הנביעה שבסוף הניקבה שנשפכה לבריכת השילוח, ואם הכירו גם את המוצא המקורי של הגיחון הרי התיחסו אליו כמעין נפרד ולכן היו גם מעין השילוח וגם מעין הגיחון. בכל אופן אין ספק שבשלהי בית שני הכירו את הגיחון שכן נמצאה שם קשת רומית וגם עדויות להמצאות מקווה במקום.
בתקופות הרומית-ביזנטית כנראה הנקבה לא היתה ידועה והקיסרית אאודוקיה בנתה כנסיה על בריכת השילוח שהוקמה קרוב יותר למוצא המים מאשר בריכת חיזקיהו. שרידים של הכנסיה אפשר לראות בדמות חלקי עמודים במוצא הנקבה. הכנסיה נבנתה במקום זה לפי הספור מן הברית החדשה שכאן ריפא ישו את העיוור בעזרת טין מבריכת השילוח.
בתקופה הממלוכית התגלה מקום הנביעה של הגיחון והותקנו מדרגות אליו, מדרגות שקיימות גם כיום. יש ידיעות על נוסעים שביקרו בנקבה החל מתחילת המאה ה – 17.
למשל ב-1817 נכנס לניקבה כומר קתולי בשם דה-מזיר. וכך מתאר זאת מקור אחר:
"הוא נכנס לנקבה שעה שחלה הפסקה בזרימת המים, והוא עבר בה תוך אלף סכנות, עד שיצא בצד השני. כשראו בני המקום מישהו יוצא לפתע מהמערה, והוא כולו רטוב ומכוסה קורי עכביש, חשבוהו לרוח רעה האחראית להפסקת זרימתם של מי המעיין. לאחר שנרגעו מתדהמתם, תפסו את דה-מזיר המסכן והתחילו להכות בו באבנים ובמקלות. למזלו, התחילו שוב המים לזרום, ובאותו רגע והוא ניצל." ("מסע אל תוך הנקבה" – נתן שור)
המחקר המדעי המודרני של הניקבה החל בשנת 1838 על ידי האמריקאי אדוארד רובינסון. הערבים המקומיים דיווחו על שני מעיינות והוא למעשה הבחין שמדובר במעין אחד. אחריו באו החוקרים טיטוס טובלר, שארל קלרמון גאנו וצ'רלס וורן. בתחילת המאה ה – 20 נחקרה הניקבה על ידי האב לואי ונסאן ומשלחת פרקר שלצורך הבדיקה היטו את המים וייבשו את הניקבה. בימי שלטון ירדן במזרח ירושלים חקרה את הנקבה הארכאולוגית קתלין קניון, ולאחר מלחמת ששת הימים היא נבדקה שוב בידי ארכאולוגים ישראלים שונים, בהם דוד אוסישקין, יגאל שילה, והגאולוג דן גיל. בשנים האחרונות חוקרים את הניקבה ואת עיר דוד בכללה, רוני רייך ואלי שוקרון.